B.logi

אני לא רוצה שיחשיכו לי את 'מציאות אחרת' את 'חלומות של אתמול' אפילו אם המילים מתאימות איכשהו למציאות. אני רוצה ליהנות ממעשה היצירה אפילו אם היוצר הוכתם - באשמתו או שלא באשמתו.

כשהמציאות נושכת והביס כואב, כשהחושך מאהיל על נפשי, ואני חוששת להאפיל על סביבתי הקרובה, אני מוצאת באומנויות ובעיקר במוסיקה מקור אור לרומם את רוחי.

סיפרתי איך אני מוצאת מפלט במוזיקה כאשר מציפות אותי תחושות שאין ביכולתי להתמודד עימן, עם דברים שאין באפשרותי לשנות.

אבל כשהמוסיקה עצמה יוצרת את הדילמה, כשהמקום שאני נמלטת אליו הוכתם, ואני חשה שאין מפלט, מה יקרה אז? מה יקרה כשאין מקום אליו נפשי יכולה להתרומם אליו, לאסוף כוחות, להעמיק את הנשימה?

כה העז ואמר ניטשה, שלאסוף שפע הוא לא רק למען עצמי, שפע שיש בי יעלה על גדותיו מלהכיל עד שסביבתי תיהנה מהעודפים ששטפו אותה.

לא הייתי רוצה לחיות בעולם בו אנשים כבויים וכבר אין להם מקורות אור כדי להקרין בהם על סביבתם, מקום שבו אי אפשר להטעין את המצברים של הנפש כדי שתאסוף כוח להתמודד עם החיים. מקום בו נפש לא תמצא מזור לרפא גוף.

את האמנות של קראואג'יו אהבתי אפילו כשהיה בה מהאלימות, אבל כשנודע לי שרצח זה כבר לא היה אותו הדבר. ואפילו שיש תיאוריות שרצח בשוגג, אישיותו כבר הוכתמה בעיני, ואמנותו לא היה בה אותו אפקט מרומם שהיה לה עלי כמו קודם.

כשאני צופה בסרטים של וודי אלן אני כמעט מצליחה לשכוח לגמרי את עוונותיו ולהתמקד בעשייה הגאונית שלו.

מהמוסיקה של מוצרט נהניתי פחות אחרי שראיתי את הסרט וההצגה עליו, כשלקחו חירות לספר על חייו עד שדמותו הפכה מגוחכת. לקח לי זמן להתעלם ולומר לעצמי שיש משהו באדם שאוהב להעריץ ולהאליל ואחר כך להפיל ולכתוש עד דק. מהמוסיקה של בטהובן כבר למדתי ליהנות פר סה, אפילו שהסיפורים עליו כבר הפכו נטורליסטים להחליא, אני מצליחה להתעלם לחלוטין מהסיפורים ומאפשרת לנפשי לדאות על כנפי המוסיקה שלו.

במקום להתמקד בכשרונו של אומן ובשפע שהוא מעניק, ולהתבשם בשפע הזה שיפיץ ניחוחו, מחפש אדם ולחטט ולענות את אישיותו של היוצר, כדי למצוא בה את ביצת הזהב, ומשלא מצא, ימצא במקום שהאדם הנושא את הכישרון הוא בשר כמותו, שאין למצוא את הביצה בקרביים של היוצר, כי בינתיים בחיפוש בקרביים הרג האדם את התרנגולת המטילה, ושיש ליהנות ממנה רק בבחינת 'תיהנה מאורה ואל תיגע בה'.

אומרים היום שבעידן האינטרנט הדבר לא אפשרי, שהמיסחור של המדיה גורם להאללת יתר, ולצעקה 'המלך הוא עירום' אחריה. כאילו מכת גורל היא שכאילו הפכה המדיה בני אדם לידוענים ולכן זכותה המוסרית היא גם להרוג אותם, כאילו אינם אדם אלא יציר כפיהם להתעמר בו ללא רגשות אשם. 'כשהם צריכים אותנו הם מחזרים אחרינו, לכן זכותנו לכתוב עליהם כרצוננו'. זה לא מוסרי. כרוצחי נפש או תדמית או שמן טוב של אדם הם, מעלים ומוחקים מטאפורית נפשות.

והידוענים? גם הם אינם פטורים מלשמור על אמות המוסר שלהם, אפילו שהם שרים מהלב וחודרים ללב, מסרים כפולים עלולים להותיר אותנו מרוחקים ודלים מן השפע המוסיקלי שהם יכולים להעניק לנו. את דרור נפשנו ללא כוח מעוף, כבמציאות אחרת, כחלומות של אתמול.