אני
מסתכלת על המסך ולא מאמינה.
האיש
עם החיוך שקיבל את פני תמיד כשעברתי בתחנת
האוניברסטיה נהרג.
אני
לא מבינה איך זה ייתכן,
שאיש
צעיר ונחמד אב לילדים המקסימים,
לאישה
היפה לא ישוב אליהם עוד.
ואני,
מי
בכל הסיפור?
רק
נוסעת עוברת בתחנת האוניברסיטה בדרך
להורי בב"ש,
שבכל
פעם,
ידעתי,
יצפה
לי החיוך,
ה'מה
נשמע'
האמיתי,
כמה
מילים על מה שקורה,
הלצות,
וממשיכה
בדרכי.
ככה
זה היה שנים.
אחת
לשבועיים הייתי עוברת שם לוקחת הרכבת
לב"ש
כדי לבקר את הורי,
במשך
השנים אבי חלה,
נפטר,
אימי
הכבירה שנים בבית האבות,
אף
פעם לא סיפרתי לאן ומדוע אני נוסעת,
לא
חקרתי את אייל בשאלות אישיות,
רק
נהניתי מכך שהוא יהיה שם,
איש
טוב באמצע הדרך,
וינהל
שם את העניינים על הצד הטוב ביותר,
ברוגע
בחיוך ובחכמה.
היכרתי
אותו כשאיזה מפגע בטיחותי הכאיב לי כהוגן
בעצירה קשה של אחת הרכבות כשהיגעתי
לתחנה.
חיפשתי
מיד את מנהל התחנה,
אמרו
לי 'אייל'
ניגשתי
אליו וסיפרתי לו,
ללא
התלהמות.
התגובה
שלו הרשימה אותי,
הוא
לקח לתשומת ליבו,
לא
מיהר לזרוק עלי חזרה את האחריות,
ללגלג
על קלמזינס שלי כביכול.
אלא
דאג דאגה אמיתית.
ואחר
כך בכל פעם שהיגעתי דאג לשלומי ושהמקרה
לא השאיר עלי את חותמו,
ולא
נפגעתי בשום צורה.
ובמשך
הזמן נשכח המקרה ונשארה הידידות הלא
מכבידה הזו,
העוגן
הזה שבין הנסיעות ידידות קורקטית.
מה
שכן השאיר עלי את חותמו הוא החיוך של אייל,
שיכול
היה להיות בני,
או
אחי הצעיר,
שלמרות
שלא סיפרתי לו דבר אישי,
לא
על סיבות אף אחת מהנסיעות,
מטוב
ועד רע (כי
בשביל מה?
דברים
עוברים,
אני
שוכחת,
וברבות
ימים מזכירים לי דברים ששכחתי,
שהתגברתי.
מיותר
לטעמי)
תמיד
החיוך האמיתי והחם היה שם,
האספרסו
הקצר כבר היה מוכן כשהיגעתי לעמדת המזנון.
והחיוך
של אייל.
חיוך
שלא אזכה לראות יותר.
עצוב
לי.
על
האיש הצעיר,
הנעים,
הנחמד
והאינטליגנטי,
על
ילדיו המתוקים,
על
אישתו,
על
משפחתו.
עצוב
לי לדעת שהוא כבר לא יהיה שם.
איש
שעתידו המבטיח נקטע בגלל רשלנות.
איש
ששנים דאג בצורה הטובה ביותר לבטיחותם
ושלומם של נוסעיו מי יאמין שככה אונה לו.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1027872
3.1.2014
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
