כבר
כתבתי כאן שאני מקווה לזיכויו של אייל גולן,
ובינתיים
התקשורת חוגגת על העניין,
טוב,
אפשר
להבין -
זה
מוכר,
אבל
זה עדיין לא מצדיק את ה'חגיגה'
והנבירה
בפרטים עד כדי סלידה, את הפרטים
בעלי גוון כחול,
תרתי
משמע המשופעים
עלי ללא רצוני
בינתיים
עד שהערפל יתפזר,
והתשוקה
לנבירה בפרטים אינטימיים שהלואי ותקרוס לתוך
עצמה, מטרידים
אותי שני עקרונות מוסריים אוניברסליים,
האחד
קשור ליחסי בן/אב,
והשני
להלשנה.
ויקטור
פרנקל ב'אדם
מחפש משמעות'
מספר
על כלל ברזל בלתי כתוב,
כלל
של סולידריות בין שבויים יהודים במחנות
השמדה -
לא
ילשין איש על רעהו,
אפילו
אם מדובר בעוד פירור לחם,
מכות
והתעללויות,
אבדן
חיים.
ובמדינה
שלנו,
באמצעות
המשטרה והתקשורת,
מנסים
לאלץ את אייל גולן להתלונן נגד אביו.
כיבוד
הורים ביהדות הינו מצווה ללא תנאי.
כיבוד
אב ואם היא מצוות יסוד
ביהדות,
בהיותה
הדיבר החמישי בעשרת
הדיברות: "כַּבֵּד
אֶת-אָבִיךָ,
וְאֶת-אִמֶּךָ,
בתקופת
משטר סטלין הלשינו אנשים זה על זה לשלטונות
למען יגמול להם המשטר במגורים נאותים
וארוחה נאותה.
מחשש
לחייהם היו שהלשינו על הוריהם אפילו אם
לא ביצעו פשע,
רק
לא הסכימו לגמרי עם סטלין,
והקריטריונים
המשתנים מידי יום שלו לגבי מהו 'אויב
העם'
עדות
לסיפורים הללו אפשר למצוא בספרים 'פרש
הברונזה'
הבלתי
נשכח,
ובספר
המופת ו'היום
איננו כלה'
מאת
אייזיק אייטמטוב
על הלשנה כערך עליון, על עדות נוראה של ילד מלשין על אביו,
הלשנה
הגורמת בעקיפין למותו של האב,
אפשר
ללמוד מסיפורו של ה'גיבור'
כביכול
פאווליק מורוזוב.
הלסדום
היינו?
לעמורה
דמינו?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
