בדרך כלל אינני נוהגת ללעוג ולצחוק למעידות, וכשאני שומעת אנשים פולטים איזו שטות ברשות הרבים אני אפילו מרחמת.

אבל במקרה הזה אני חשה שאין לי כלים, שמשהו גדול עלי ושאינני מאמינה שהתופעה אמיתית ובכל רגע אני בטוחה שאיזה במאי פיספוסים יקפוץ לתוך פריים ויאמר 'עבדתי עליכם'.

מכיוון שהפייסבוק שוב עושה לי בעיות ואינני יכולה לבצע share אני מביאה כאן במלואה כתבה שהביאה אותי לפרצי צחוק בלתי נשלטים.

אני עדיין לא בטוחה אם הן פקחיות ומשחקות מצויין עם המעט קלפים שקיבלו, או אם שנולדו עם חכמה מעטה וחוצפה גדולה. מה שבטוח, אינני לועגת להן והן בהחלט תופעה ובכלל לא מעציבה או ראויה לחמלה ורחמים, כי הן נהנות מכל רגע, כמו שייאמר בלשון משפטית:

"זה נהנה וזה לא חסר":

תגידו, אתן אמיתיות?

הן טוענות שהן חולקות מוח אחד, ובכל זאת קצת קשה להאמין לפעמים שהתאומות מירב והודיה מלול לא רק משחקות אותה – אלא באמת יוצאות לחפש בעזריאלי נעל מזכוכית "כמו של סינדרלה" ומתלבטות מי מבוגר יותר, נסיך החלומות או אבא שלו. בשיחה לא מבוימת הן מספרות על המודל לחיקוי והשאיפות לעתיד, וגם מדברות על ילדות לא פשוטה בשכונה לא קלה. הקוראת ליידי גאגא, אגב, צריכה להתחיל להיזהר                                                                                                                                                                     ארי פינס | מגזין mako | פורסם 27/02/14 17:07:08