הסיפור
סובב סביב דמות מוכשרת,
יש
לו מבט מפוקח ידעני וענייני על העולם,
הוא
חרוץ ומתרגם את חריצותו לחיים נוחים.
הוא
אוהב נשים,
לא
נקשר לאף אחת ומנהל מערכות יחסים מקבילות,
למרות
זאת המראה החיצוני שלו לא מצודד ביותר,
הוא
נמוך שמנמן ומקריח.
הוא
לא מוכן לדאוג לסדר או לניקיון של סביבתו
האישית אבל אוהב להתפזר עם חפציו במקומות
מסודרים ומעניקים ותמיד מצליח למצוא
כאלה.
הוא
יודע ליצור קשרים חברתיים אך לא קשור
לאיש,
הוא
איננו מבטא רגשות,
אפילו
לא כלפי עצמו,
הוא
אף פעם לא מאושר או אומלל,
שמח
או עצוב וברוב כישרון והתמדה תמיד יודע
להשיג את שחפץ בו.
הוא
יודע לגבור על מכשולים וכחתול תמיד יחזור
לעמוד על רגליו.
אז
מה כל כך מרתק בדמות הזו?
הוא
הרי לא מעורר אמפתיה או הזדהות – רק דבר
אחד ייאמר לזכותו -
הוא
מחויב להצלת הכדור ולכן,
למרות
האנטגוניזם שהוא מייצר כדמות ספרותית, (שהרי
סובביו לא ערים לאדישותו כי הוא מצליח
לשחק את המצליח) אני
נהנית בינתיים מהכתיבה העילית, הסטירית והמצחיקה לעיתים עד דמעות,
של
הסופר המשובח הזה.
מייקל
בירד מעורר סקרנות,
מעניין
אותי אם יצליח בחייו המנוכרים,
יחד
עם זאת אני מקווה שמחוייבותו לכדור נושאת
עימה איזה צורך,
איזו
נאמנות שאולי חבויה בו,
רגשות
רדומים שיפרצו סוף סוף מתישהו,
שיתברר
שהוא לא רק מוח.
סולאר איאן מקיואן
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%90%D7%A8
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
