שנים
הייתי נוהגת לשאול כל ילד יוצא פולין שאך זה היכרתי
מאין הוא בדיוק,
מאין משפחתו,
הייתי רוצה
לעזור לאימי למצוא את משפחתה,
ולעצמי להגדיל
את משפחתי הקטנה,
למצוא דודים
ודודות,
בכל פעם הייתי
מתאכזבת מחדש וכשבגרתי הבנתי
שהעיירה הייתה כל כך נידחת במושגים של
אז,
שלא ידעו אפילו
לבטא את שמה,
עד שאין טעם
בכלל לחקור בנושא.
השלמתי עם מה שהתברר לי כעובדה שהעיירה נחרבה,
שנשארו רק
הסיפורים של אימי על יופיה וסיפוריו של דוד שהיכרתי
בבגרותי על חוויותיו מביקוריו שם... אבל זה כבר
סיפור נפרד.
הסיפור
היום הוא על חברה שהיכרתי כשנולד בני
והתיידדנו מיד.
היינו שכנות,
אני הייתי כבר
אם לבת שנתים.3,
והיא אם לבת
שנה,
שלוש שנים אחר
כך עברתי עם משפחתי לעיר סמוכה,
נשארנו בקשר,
נולדה לה עוד
בת וגם לי.
היינו נפגשים
בחגים וחוגגים אותם יחד כמו משפחה,
זה הפך למסורת
טבעית,
זה הירגיש מובן
מאיליו.
בסוכות
היה ברור שנתארח בסוכתם,
שהרי שומרי
מסורת הם,
בחנוכה אצלי
לסופגניות שהייתי מכינה עם כל הג'מעה,
וביומעצמאות
פיקניק אצלם בחורשה,
פסח
אחד בהיר,
אצלינו,
אחרי תשע שנים
של חברות משפחתית שכזו,
שאל אותה בן
זוגי דאז מאין הוריה בפולין,
כמו קרה זה
עכשיו אני זוכרת,
הם היו במטבח
ואני בדרך אליהם שומעת את תשובתה:
'בוליחוב'
קפאתי
על עומדי ולא יכולתי לזוז או להוציא הגה,
וכשכבר יכולתי
הישלמנו פערים וכבר אינני זוכרת מי אמרה
מה ובאיזה סדר, הוברר לשתינו
שהורינו התחבאו באותה עיירה בממקומות
מסתור שונים,
שהם יצאו עם
השיחרור מהמחבואים,
כפי שנכתב בספר
הזיכרון של העיירה.
הראיתי לה את
אחד המשפטים האחרונים בספר,
שם כתוב שהמסתתרים
יצאו אחרי השיחרור 42
אנשים וילד
מספרם.
הילד
היה אחיה,
גם אותו כמובן
היכרתי במשך תשע השנים של חברותנו האמיצה.
בהמשך התברר
לנו שהורינו היכירו עוד בבוליחוב,
כשהוריה היגיעו
כזוג צעיר לעיירה הם השתכנו מול בית
נעוריה של אימי.
אביה היה מנהל
בית הספר העברי שם.
והורינו
– הורי חיבבו אותה ואימה אותי -
היו באים לבקר
בזמנים שונים,
ועד מות אימה
לא זכו להיפגש אצלינו כי עוד לא יצאה האמת
לאור,
אבל היו נפגשים
באזכרות לעיירה.
איתור קרובים
כשבגרתי הבנתי שהעיירה בפולין ממנה הגיעו הוריי הייתה כל כך נידחת שלא ידעו אפילו לבטא את שמה. עד ש...
ישראבלוג מומלצים, 26.4.2014
נענע 10, עמוד ראשי, 26.4.2014 :
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
