יום
אחד השארתי באחד הפוסטים של מיודענו אבו
אלמוג,
את התגובה הבאה:
" אני אוהבת את
הכתיבה שלך,
אבל לפעמים אני
הולכת בה לאיבוד "
באיזה חוש סמוי שטרם הסברתי או תימללתי
לעצמי היה ברור לי שמסתתר כאן משורר.
נזכרתי שטליק
המליץ על הספר
רוח צפונית שכתב
אבו
אלמוג
הוא הסופר גל
אמיר,
שלפתי אותו (
את הספר,
כן? )
מערימת ההמתנה
והתחלתי לקרוא. ובכן
לא התבדיתי, כבר מאחד המשפטים
הראשונים הייתה הבטחה:
"
חשבתי אם יש
מישהו באזור גוש דן רבתי שאני רוצה להיפרד
ממנו,
אין מישהו כזה,
נכנסתי לאוטו
ונסעתי "
הסב
טקסט במשפט הפשוט הזה,
התמצות האירוני של כל ההוויה של האיש בתוך המשפט הטריוויאלי,
כבשה אותי
וההבטחה במהלך קריאת הספר הלכה והתממשה
עד שבסוף הספר הפתיע אותי חזון.
"
היא (חנאן)
בטח שמעה כל
מילה מהשיחה שלי עם ליאוניד.
לא היה לי איכפת,
נהיה בחוץ סיפור
גדול, וגשם שמחכה
שאכתוב עליו..."
התיאורים
המינימליסטיים,
מבטאים הכל,
הסופר מתאר בהומור הסב טקסט הצעיר וגם האידישאי משהו, את
ארץ ישראל העכשווית האותנטית שגיבוריה
הם ערב רב של מוצאים דוברי עברית,
עולים מחבר
העמים,
ערבים,
החיים בכפיפה
אחת ואת המוסיקה שמערבבת הכל:
"תחנת
רדיו מקומית כנראה פיראטית,
ששידרה רק שירים
של אנשים ששם משפחתם פרץ"
ביקורת סמויה נוספת המתבלת כאב באירוניה :
“ אדרי הוא
האנדוקרינולוג שהרג את אמא שלי לפני די
הרבה שנים.
ומאז אני מחזיק ממנו.
אז היה סתם
אנדוקרינולוג בצפון,
היום הוא מנהל
מחלקה בבילינסון "
בימים
האחרונים בעקבות פרשת שלי דדון,
נזכרתי שוב
בספר הזה המפזר סימנים לעתיד הנורא שטחו עינינו מראות,
אבל כשאמרתי
למעלה חזון,
לא לאסון הזה
כיוונתי,
אינני רוצה
להיות ספוילרית ולרמוז דבר מסוף הספר,
למרות שגם
בסיפור שלי דדון יש משום אזהרה לבאות.
מאז
בתיה גור לא קראתי ספר מתח משובח ואיכותי,
כמובן שאקרא
עכשיו את כל ספריו של גל אמיר,
ואני חשה גאווה
מסויימת שזכיתי להכירו כאן בישראבלוג.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
