חבל הארץ, איזור יהודה ושומרון הוא המוקד של חיינו עכשיו, תושבים יהודים שהיו פעם מוקצים מחמת מיאוס על חלק מהאוכלוסיה הישראלית - כזה שזכה לכינוי 'סמולנים' בסססמך, כפי שהם מכנים את עצמם בהפוך על הפוך - מאוחדים עכשיו בדאגה לילדים שנחטפו, אחרי שנים של ניכור בין ישראל 'השלמה' לישראל ה'מושלמת', זו שבטוחה ושלמה בדרך השלום באמצעות הוויתור על השטחים בהם יושביםו אנשי ישראל השלמה, וכבר דורות נולדו בה,
ניתוק מוחלט מתהווה בין תושבי שני חבלי ארץ אלה, כל צד בטוח בדרכו, אפילו שהמחיר של השסע הוא אחדות העם היהודי שאך זה התיישב בציון.
כן, אך זה התיישב, אפילו שכבר כ - 3 דורות אנחנו כאן כשהיישבות חדשה ומעט מזה דורות כהתיישבות של חבל הארץ שלא נכלל במפת החלוקה, אפילו אם בתחושתנו חיים שלמים גלומים בה - במונחים היסטוריים זהו פרק זמן זניח, ובמונחים של תולדות הכדור שלנו - שניה ואולי שבריר שלה,
בעידכוני הבוקר כשמחתי בשמחתו של Igal אבל כתגובה אצלו ביטאתי את התחושות המעורבות שהוא עורר בי. הוא נהנה שם בברלין, אפילו שחלק מחוויותיו מאכזבות אותו: בשבילי - אמרתי לו - בשבילי ברלין קפאה בזמן, כפי שקפאה עבור נעמי פרנקל כמתואר בספר שאול ויוהנה.
ומכיוון שכך התעמקתי מעט הבוקר בכמה קישורים לגבי נעמי פרנקל והספר המיוחד הזה שלה, את הספר האלמותי הזה זכיתי לקרוא בזכות קורדליה שמגוננת עליו מכל משמר כעל יצירת מופת אלמותית שיש לשמרה.
מצאתי שם, בקישוריות, את ביקורת הספרים המלומדה של גבריאל מוקד את המאמר המצוין של עפרי אילני על נעמי פרנקל יצירתה, ותובנות חייה, את הראיון* של מאיר עוזיאל עם נעמי פרנקל, ואת האנקדוטה על פגישתם של עמוס עוז ונעמי פרנקל במוסקבה,
באותו ביקור במוסקבה, ביריד הספרים הבינלאומי ב-2006, היה גם עמוס עוז. נעמי הייתה כבר בת 87. החרמות התרככו קצת אצלנו במאה ה-21, ועמוס עוז ניגש אליה וישב לצדה. הטייפ שלי היה גם הוא שם. "את פעם ראשונה במוסקבה? גם אני", אמר לה עמוס עוז בקול אוהב. "אם כי אני חושב שבמוסקבה אנחנו אף פעם לא פעם ראשונה, כי היינו פה בחלומות. אי אפשר לבוא לכאן פעם ראשונה".
נעמי מחייכת אליו חיוך חכם ואומרת בקול שלה, שהוא קונצרט: "אני אף פעם לא האמנתי בחלום הרוסי, הסובייטי. זה היה שקר בעיניי". "גם אני לא", השיב עמוס עוז. "אני גדלתי בבית רוויזיוניסטי. הלכתי רחוק מהרוויזיוניסטים, אבל מוסקבה בעיניי היא המאה ה-19, הספרות הגדולה".
"נכון, זו ספרות גדולה", ענתה נעמי. "מוטב שנדבר על ספרות"
השיחה לא המשיכה הרבה, כולם היו חייבים לזוז לאירועים. למחרת אמרתי לנעמי פרנקל: עמוס עוז רצה לומר לך כמה דברים חמים, חבל שהשיחה הסתיימה מהר. רצית לומר לו עוד משהו? "לא. אני חיכיתי לזה שתיגמר השיחה. ואני גם לא חושבת שהוא אמר לי דברים חמים. אני יודעת לפענח אותו. אני הבנתי מה הוא רצה להגיד לי. הוא רצה להגיד לי שהוא עזב הכל והלך רחוק מבחינה פוליטית, ואני לא. אם השיחה הייתה נמשכת עוד, היינו גולשים לפוליטיקה. הוא אחד מהאחראים לחרם שהטילו עליי מאז שעברתי לחברון".
השיחה הזו לא כלולה בביוגרפיה. הרי אי אפשר הכל. אבל הרבה יותר מכך כן נמצא בספרים האלה (מתוך -חולם על נעמי מאיר עוזיאל | 8/2/2013 nrg http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/435/140.html)
האנקדוטה הכואבת הזו, המתארת את המפגש הטעון בין עמוס עוז לנעמי פרנקל ממחישה את מהות הקרע והמחיר שאנחנו משלמים בגללו.
הקרע בין התושבים של שני חלקי הארץ, מהווה כאב עמוק לשני הגושים, ומכיוון שרק שנייה אנחנו כאן תקוותי היא שאלו הם אך כאבי לידה,
חבלי לידה של חבלי הארץ.
שאול ויוהאנה
- חוה אלברשטיין - כמו צמח בר
בשעה קצת יותר מאוחרת בסביבות 15:00 היה נהוג לעבור לסיפורים של "גדולים" ואחד מהם היה "שאול ויוהנה"...בגיל 12 מצאתי את עצמי שותה בצמא את דפי הטרילוגיה הלא פשוטה הזו על משפחה יהודית ואהבה הצומחת בגרמניה על רקע עליית הנאציזם.נעמי פרנקל, הסופרת, עשתה תפנית חדה מחברת קיבוץ בעמק אל קריית ארבע על כל המשתמע מכך. אחד הספרים המפורסמים שלה היה "דודי ורעי" שיצא בשנות ה-70' ובעקבותיו גם הסרט. רחל שפירא נבחרה על ידי פרנקל לכתיבת שיר הנושא ומאחר והספר מדבר על בת קיבוץ, חשבה רחל שפירא לכתוב על פרידה, על הבנה, ויצרה שיר העומד בפני עצמו ללא קשר לסרט
* חולמת על, נעמיבשמונים-ומשהו שנותיה ידעה הסופרת נעמי פרנקל לדובב את השתקנים שבלוחמים, אבל סיפורה שלה נשאר בלתי מדובב. עכשיו היא מספרת למאיר עוזיאל על ניתוח הראש שעברה כתינוקת שהפך אותה לשונה מכולם, ועל המעבר לחברון ולימין, שהקים אותה לתחייה אך הביא לסילוקה המיידי ממעמדה הספרותי http://www.nrg.co.il/online/1/ART/972/579.html
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
