B.logi

אמש בין אזעקות ופיצוצים עמומים באיזור השרון עברתי להתנחם במשחק וירטואוזי של ברזיל, ובכן - לא מצאתי את נחמה. לא די שאני משתיקה הטלויזיה כשהגרמנים שרים דויטשלנד איבר אלעס, ולמרות התחלה יפהפיה של הברזילאים בלי ניימאן וסילבה, תוך 32 דקות ספגו הברזילאים מהסנובים האלה חמישה גולים.

לא הייתי רוצה להיות ברזילאית היום, אבל גם גרמניה לא, מה זה ההבקעות האלה? 2:0 זה מספיק משפיל, למה הם המשיכו ככה להתעלל במארחים, שממילא לא היה להם נתון פתיחה בגלל נאיימר שסולק בצורה ברוטאלית,

ובכלל ברזיל ודויד לואיס שהכתרתי אותו כיפיוף המונדיאל, מה זה השיתוק הזה מול השער? הם שיחקו יפה ומהר, ומול השער כאילו התעוורו, מה זה צריך להיות?

טוב, חזרתי כרגע הביתה מסיבוב ההשכמה שלי, מה שנשאר לי להתנחם בו היא בשגרת האזעקות שהחלה זה עתה. פעם היינו אומרים 'אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל' מה שיש עכשיו זו בחירה בין סקנדל לסקנדל, או כמו שה- X שלי היה אומר: "זה כמו לבחור בין קדחת לחולירע" (כששאלו אותו אחרי שהתחתן אם היו נותנים לו לבחור עכשיו מה היה בוחר).

אבל בנישואין עוד אפשר היה לבחור, בשערוריה הכפולה הזו אפילו זכות בחירה איו לי

כוכב וג'נטלמן: בכל העולם משבחים את דויד לואיז מברזיל, שרץ לנחם את יריבו הקולומביאני חאמס רודריגס על ההפסד. לייק מכל הלב לגיבור המונדיאל!