B.logi

    פרנסוס על גלגלים כבש אותי בקיסמו ומתיקותו וברגע שניתקלתי בספר השני של כריסטופר מורלי שהוצאת זיקית שלפה מנבכי השיכחה, תירגמה ופירסמה, קראתי בו בשקיקה.

"לֹא שֶׁיֵּשׁ, אַף לֹא מַצֵּבוֹת זָהָב,

לֹא יִשְׂרְּדוּ כשרוד הַשִּׁיר הַזֶּה"  מצטט גיבורנו את שיקספיר, הוא כל כך בקי בספרות, לכל רעיון הוא יכול למצוא ציטטה בכתובים: "בעיני היא (שיטת הפירסום המודרנית) ממחישה את התפשטותה הנרחבת של אותה התרוששות רוחנית הנקראת תמימות" הוא מצטט את ג'וזף קונרד.

   חנות הספרים הרדופה, מתוק כקודמו, נכתב מעט שנים אחריו אבל כאילו תהום פעורה בין שניהם." שנים הדיו של מכונת הדפוס מנהלת מרוץ נגד אבק השרפה. הדיו מוגבלת במידת מה, משום שבעזרת אבק שרפה אפשר לפוצץ אדם בחצי שניה, ואילו לספרים נדרשות עשרים שנה. אלא שאבק השרפה משמיד את עצמו עם קורבנו, בעוד שספר יכול להמשיך להתפוצץ מאות בשנים"

    שני הספרים חכמים, שניהם עוסקים בספר כבבני אדם והם עושים זאת בהומור. ברדופה נוסף מימד פילוסופי עמוק אך אירוני, והוא עדיין ידידותי לקורא. סיפור מסגרת דומה בשני הספרים וכך גם התפאורה והעלילה המותחת: אוברי, הצעיר שבסיפור, שמאבד את מוחו כשהוא מתאהב במסתרים ומחליט לעשות הכל כדי להגן על טטיאנה:"אוברי שהיה מורגל באכסניות, ידע בחושיו שהמדרגות הרביעית, העשירית, והארבע עשרה חורקות...”

   הרדופה פיוטי והגותי יותר ומפתיע כמה רלוונטי, אף כי נכתב בראשית המאה העשרים, כשהסרט אילם, כאשר צריך להמתין עשרים וחמש דקות לשיחת טלפון שתקושר עד שתקשר אותך מרכזנית.

   ציטוטים רבים ותובנות רבות כבשו אותי, זאת המוהלת אהבת ספר ואדם:“אם הוא באמת גנב אותו, קרא מוכר הספרים, אני בהחלט אסיר תודה. זה מוכיח את טענתי: לאנשים באמת אכפת מספרים טובים. אם עוזר השף מעריך ספרים טובים עד כדי כך, שהוא נאלץ לגנוב אותם, אז בעולם בשל לדמוקרטיה...”

כמה אקטואלי: 

 "לדעתי עתידו ואושרו של העולם תלויים במידה לא מבוטלת בידיהם של הספריות. אני תוהה על טעמם של מוכרי הספרים הגרמנים?”

מבין ומזדהה עם הסופר: 

 "כמה חסרי אונים כולנו כשאנו מבקשים לספר על המתחולל בתוכנו"

ספר כסגולה לאריכות ימים - הוא לא קרא ולא קורא את "המלך ליר" כי :"אם אהיה פעם חולה מאד אצטרך רק לומר לעצמי, 'אתה עדיין לא יכול למות; לא קראת את ליר' "

הוצאת זיקית 2013  עמ' 332 תירגום: מאנגלית: יהונתן דיין 

הפייסבוק  שלי: