5.9.2015
הקטע פורסם ב25 בפברואר אך משום מה התחבא לו בטיוטות
אי לכך אני מסירה את ה V ומפרסמת אותו שוב:
"וויפלש", חוויות מהצפיה
הצפיה בסרט 'וויפלש' העלתה בי זכרונות ותחושות ששכחתי מקיומם.
תמונות ותחושות
מהימים הראשונים שלי במקהלה צפו בתוכי.
למקהלה היה אז ותק של
25
שנים,
אני הצטרפתי
כשילדי עזבו לעיסוקיהם ולבניית חייהם.
הייתה לי הזדמנות
יקרה מפז להגשים חלום.
המקהלה עמדה אז לפני
הופעה חשובה,
תחרות או משהו,
ולמנצח,
המלחין והמעבד
היה חשוב הדיוק המירבי.
הוא אסף בנפרד
קבוצות קול,
הופעתי לחזרות
של הסופרן,
לא ידעתי מה
מצפה לי.
לאחר שירה
משותפת,
הוא עצר בסימן
קל,
וביקש מכל אחת
לשיר פיסקה בנפרד.
ככה.
סולו לאויר
העולם.
נחרדתי.
וכשהיגיע תורי
שרתי וזייפתי כהוגן,
הוא אמר לי 'את
אל תשירי'
הוא אמר לעוד
אחת את אותו המשפט.
כשהוא נתן סימן
לקבוצה להתחיל לשיר את הפיסקה -
שרתי דווקא.
הרי כבר לא היה
לי מה להפסיד,
ידעתי שאני
בתור 'לעוף',
אבל גם ידעתי
שבקבוצה אהיה פחות חרדה ואשיר נכון.
'טוב
אני רואה שאת שרה',
הוא אמר 'אז
תשירי'.
שרתי.
האחרת לא העזה
לשיר 'דווקא'
ואכן עפה
מהמקהלה.
אני נשארתי במקהלה 13
שנים תמימות,
יצרתי קשרים
נפלאים עם המנצח הזה שהביא את המקהלה
לשירה בגבהים נשגבים,
העיבודים שלו
למקהלה היו משאת נפש,
כל חזרה הייתה
חוויה,
כל מפגש היה
כיתת אומן.
הוא היה מוסיקאי
גאון ואנחנו הירווחנו.
גם כשלא הופענו
על במות.
נזכרתי גם איך היה
מתעצבן בחזרות.
הוא שאף לשלמות,
וכשהיה צריך
ללמוד שיר חדש,
וקבוצת קול
היגיע תורה ללמוד שיר היה צריך להתאמן
בניפרד,
השאר ממתינים
בדממה,
ואוי למצייץ.
אם לא שרו נכון,
היה המנצח
מתעצבן,
רוקע ברגליים,
אבל אנחנו המתנו
בחרדת קודש.
לפעמים היינו
צריכים לשיר בנפרד,
קבל עם,
שנאנו את זה,
הזדהינו זה עם
זה,
ריחמנו זה על
זה.
יום אחד שמתי לב לעובדה
שהוא חושב שהממתינים חסרי סבלנות,
ושהם ממתינים
בדממה ומשועממים.
בדחילו ורחימו,
ניגשתי אליו
בהפסקה,
ואמרתי לו עד
כמה אני נהנית לשמוע כל קול בנפרד ואחר
כך את מיזוג הקולות.
הוא אמר
'כן...כן...
ההתמזגות
של הקולות...'
מאז הוא לא
התעצבן בחזרות.
אבל בסרט וויפלש'
הסיפור לא
מסתיים באפיזודה דומה,
המצב שם מחמיר הרבה
יותר,
המנצח בסרט
אכזרי ופוגע עד כדי חולניות ליבי יצא אל
הצעירים שניגנו בחרדה. אי
אפשר לנגן ככה חשבתי,
שהרי המוסיקה
אמורה להביא להתרוממות הרוח עד שיידבק
בה כל שומע,
עד שתורגש אחדות
עם הקהל והיקום כולו. זה רגע נשגב שלא יכול
לנבוע מחרדה,
חשתי כאילו זו
אני שם ליבי יצא אל הצעירים השאפתנים
בסרט,
אוהבי מוסיקה
המוכשרים שרצו להתקדם ולהיתמקצע.
הוא עלב בהם
ללא רחם,
על צורתם החיצונית, מוצאם,
על נטיותיהם
המיניות,
זה כבר לא הזכיר
לי את המתעמלות הרוסיות הקטנות ורקדניות
הבלט שם שבוהנותיהן מדממים,
(לפי המסופר )
זו הייתה
התעללות.
הצפייה בסרט גרמה
לתחושדות קשות,
כאוהבת מוסיקה
וג'אז
הפריעו לי הקטיעות במוסיקה,
בכל פעם רציתי
שימשיכו לנגן,
לרציתי להשתלב
במוסיקה,
ההפסקות ברצף
הפריעו לי כמעט פיזית.
אני מבינה עכשיו
שזו הייתה הדרך של הבמאי,
ושהיא הייתה
נכונה וחיונית לסיטואציה ולסיפור,
הצופה הופך
למשתתף.
ג'אז
לא היה לאורך הסרט לא היה אילתור,
המוסיקה נקטעה רבות,
לא היה תיפוף
אמיתי,
היו קטעים שהיו
אמורים להביע וירטואוזיות רגש.
ומוסיקה
אמיתית לא הייתה שם. רק בסוף הסרט זכיתי
לשמוע את הג'אז
הזה,
אז ניזכרתי
בשמו של אהוב נעורי,
בשמו של ג'ין
קרופה הגדול מכולם,
ובנגינתו שחזרה להדהד בתוכי ימים רבים אחר כך.
לא אומר כאן מה הייתה
נקודת המפנה,
ואיך פתאום
נשמעה נגינה מלאה ונשגבת בסרט,
כי הרי זוהי מהות העלילה,
אוסיף רק כי בשלב
מסויים הופתעתי לשמוע את המורה המוכר לנו
מקודם כמתעלל -
פורט על פסנתר
ברגש,
בעדינות ובכשרון
כאילו היה אדם אחר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
