ביומולדת
הנעימה והלא
שגרתית,
של קורדליה,
התנדבתי,
קופצת
בראש שכמותי,
לספר
את סיפורי על פעם הראשונה שאני זוכרת את
עצמי עומדת במצב קשה שבסופו של דבר הראה
לי שאוכל לסמוך על עצמי בעתיד
למטה
סיפורי כפי שקראתי אותו באירוע,
אני
מודה לקורדליה שזכרה לי את היוזמה שלי,
ושהזכירה
לי את 'קפיצת
הראש'
( היבשה
)
הראשונה
שלי במשימה חברתית.
אספר
על כך בפוסט נפרד
זאבים
יום
שקט חם וזוהר מאור שמש,
יום רגיל בבאר
שבע הקטנטנה. בתים
מעט בין שטחים
חומים איסופיים. חול
בנעליים. הכל בשביל
לעבור בהם,
להגיע למורה
לפסנתר שגרה בבית שליד
טוביהו. בדממה
המדברית הזו,
הלכתי בשלווה
באמצע הדרך המאובקת,
כבישים עוד לא
היו,
מכוניות בודאי
שלא
לפתע
החל לשעוט לעברי כלב זאב ענק,
גובהו כגובהי
נחרדתי
ובשבריר
אלפית השניה החלטתי עם עצמי שלא אזוז,
שלא אברח,
עפעף לא הנדתי. בול עץ רציתי
להיות.
לפתע,
בחריקת כפות,
סנטימטרים
ממני,
עצר הכלב מול
פני מתיר ארבעה שובלי אבק מאחוריו, הוא צנף משהו,
הפנה את ראשו
שמאלה,
ושב אט אט על עקבותיו
מאז,
אני יודעת שאני
יכולה להקשיב לחושי ולסמוך עליהם. אין
בי אימה ירדתית שמא אקלע למצב מסוכן ולא
אוכל לו ...
אוחלה
*
לא הייתי רוצה
לעמוד במבחן כזה שנית... אבל
במבחנים דומים מול אנשים קשים,
עמדתי גם עמדתי
* אוחלה - בספרדית
– הלוואי
כיפה אדומה והזאב, ציור של גוסטב דורה(1883)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
