B.logi

   ים העצב אין לו סוף וכמעט ואני צוללת, רוצה לחזור אחורה ולהתענג על סוף שבוע אחד, זה היה סוף השבוע האחרון שהיה אמור למלא את המצברים שלי להמשך.

   ביום חמישי שעבר, אספתי את נפשי בכפי, התעלמתי מהבולענים ומהשבר הסורי אפריקני ונסעתי לסופש בים המלח

בדרך נזכרתי בנופי ילדותי ונעורי, נופים שלומדים להתאהב בהם, ולנצור אותם ואת כל נפש החי הנדירה שנקרית בדרך.

   היגרלנו לנו חום בלתי נסבל, בעצם היינו בסוג של עוצר בתוך המלון, אבל עוצר מפנק, רק השכם השכם בבוקר אפשר היה להוציא את האף ולרדת לים המיוחד הכחול ירוק הזה, העטוף בגווני חום וכמה קבוצות ראשים בתוכו כנציבי ברונזה נראו, טורסוס שחורים בתוך השמש הזורחת.

   ושקט

   פעם אחת העזתי לצאת למרפסת המלון לשאוף מרחב, פגשתי חיים שתחילה צייצו ומשכו את תשומת ליבי מן החום הנורא, הייתי בטוחה שאני מזהה את הטריסטרמית שרק שם אפשר לפגוש, אבל לא, זה היה רק זוג מיינות ששיעשעו זו את זו, כשהאחת פרחה לה, השנייה טיילה כבתוך שלה, ערה לחשיבותה כבעל חיים נדיר במקום השמם הזה,

   מצאה חן בעיני עמידתה האיתנה, כבעלת המקום נראתה לעצמה, מציצה פנימה לאולם האנשים, ורק לה הזכות להחליט אם כדאי להיכנס, ואם היצורים האלה ראויים למאמציה