זה כבר קרה לי פעם . לא מצאתי סרט שחשבתי שימצא חן בעיני , כברירת מחדל נכנסתי ל"איים אבודים" אפילו שמבקר סרטים זיכה אותו בשניים וחצי כוכבים בקושי ודי קטל , ואני כל כך נהניתי מהסרט שראיתי אותו עוד מספר פעמים אחר כך
והפעם , אם הייתי בוחרת לעצתו של מבקר אחר לגבי הסרט המיוחד והנפלא הזה בודאי שהייתי מחמיצה אותו
למזלי , כמו שאומרים בעזרת ה'פוקס' ( או כמו שמכנים : בפוקס' ) משלא מצאתי שום סרט מבטיח אחר , ומוכר הכרטיסים אמר שאנשים יוצאים ממנו בעוצמת רגשות והתפעלות , החלטתי לשמוע לעצתו , נכנסתי לסרט , ראיתי ונכבשתי
בהזדמנות זו הייתי מאד מאד רוצה לייעץ למבקר ב' לנטוש את הניתוחים של "האם הגדולה בסרטים היפניים המלודרמטיים" בבחינת הניתוח הצליח הסרט מת בקופות , ולחקור בשאלה איך הפכה הגיבורה בגלל בשורה ודווקא נוראית אחת , מאדם החי כקורבן לאדם השולט בגורלו
הייתי מייעצת לו לבחון איך , באמצעים. קולנועיים מינימליסטיים , ובשום אופן לא מלודרמטיים וסוחטי דמעות , גרם יוצר סרט לצופה לחוש במאבקים הפנימיים הקשים של הגיבורה כדי להביא גם את ביתה היחידה לצמוח כאדם שלא יתפתח כקורבן הנכנע לתכתיבים משפילים
הייתי גם מציעה לבחון את השימוש בהומור שנון וחד מאד ואיך יוצאים מסרט שהנושא שלו כל כך כבד ללא תחושת הזדהות עם קורבן , בלי שסחטו ממך דמעות , אלא עם תחושת שלמות וקבלת החיים על כל מורכבותם - כי סרט שאינו סוחט דמעות לא יענה על האבחנה המקובלת של "מלודרמטיות" - ואיך ניצלה הגיבורה את מצבה בצורה מניפולטיבית כדי לגרום גם לבעלה שנטש אותה , לנטוש גם את ההתנהגות הקורבנית שלו עצמו ולפעול .
לא הייתי מכנה זאת "אמצעי מלודרמטי עם פטיש , מקבת , או מה שהיה תחת ידה - המצקת , להשגת תוצאת אינסטנט , ואני חוזרת לשיטתי לעוצמות הנפש וביטויין בסרט במינימליזם
את שמות השחקנים המצויינים של גיבורי הסרט לא הצלחתי לקלוט בגלל השפה היפנית הכל כך רחוקה ממני אך עוצמת המשחק שלהם לא תנטוש אותי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
