אמש רותקתי למסך למשך שעה וחצי בהנאה שלמה ממשחק כדורגל .
אני לא מתיימרת "להבין" או לפרשן את מה שראיתי מהבחינה המקצועית , הסתכלתי על המשחק טאבולה ראסה , כמו שאני אוהבת להסתכל על ציור , או לשמוע קטע מוסיקאלי , בלי דיעות קדומות , מבלי שמשפטי רקע בנושא מהדהדים בי ולהתרשם בעצמי
אז ממה נהניתי ? מהגברים הבנויים לתלפיות , מהכוח שלהם (באנגלית יש כל כל הרבה מילים ל"כוח" ובעברית רק אחת שמשמעותה משתנה עם ההקשר יש גם "עוצמה" ) מהמרץ הבלתי נדלה , מהמסירuת למטרה , ומהתאום הקבוצתי
משחק קבוצתי ופעילות קבוצתית תמיד דיברו לליבי , תמיד אהבתי סינרגיה בדיון קבוצתי , הקשבה ואמפטיה , ובמשחק שראיתי אמש היה כל זה וללא מילים
פעם , אולי בגלל שבצעירותי ראיתי משחק אחר , הוא נראה לי כמו משהו סתמי ואף פעם לא הבנתי למה כל כך הרבה גברים רצים אחרי כדור , משהצטרפתי למקהלה וראיתי אנשים מיושבים בדעתם מתלהבים התסקרנתי והצלחתי לצפות בנבחרת ברזיל מלהטטת ושולטת שליטה מלאה בכדור , לאיש לא היה סיכוי מולם , זה היה מחול וירטואוזי עם כדור
משנשרה ברזיל במונדיאל השנה איבדתי עניין , חשבתי שאם איני מתלהבת מלהטוטים שמנצחים את כוח הכבידה ומאחזים את העיניים של המתחרים ואם. איני מזדהה רגשית עם אף מדינה - אין טעם לצפות .
בסופו של דבר החלטתי ביני לבין עצמי שאראה את משחק הגמר כי אני אוהבת חגיגות כשיש תחושה של אחדות עולמית , וכי הייתי סקרנית על מה המהומה , אם יש פוליטיקה והאם לובשי מדים שחורים תמיד מנצחים
כשהמשחק התחיל אפילו לא צפיתי מהסיבות שפירטתי למעלה , לא הזדהיתי , לא כל כך נמשכתי לראות 22 איש נאבקים על כדור . אחרי ששמעתי גול ראשון , התיישבתי לראות , נוכחתי במה שסיפרתי בראשית דברי ונהניתי באמת
שמעתי את הפרשנים מבכים את רוח הלחימה של הנבחרת שהבקיעה פחות גולים והבנתי שיש עוד דברים בגו של המשחק הזה . אני לא בטוחה שארצה להתעמק בזה כי מה שראיתי אמש הספיק לי כדי להבין את מה שכיניתי פעם 'השיגעון לדבר' הזה ושפעם הייתי משוכנעת שלעולם לא אמצא את עצמי צופה מרותקת למשחק כדורגל
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
