מוקדש ל'שדות' באהבה וירטואלית
בעצב שלא נגמר ובגעגועי אין סוף
החיים של הגיבורות בספר הרביעי * בסדרה ''החברה הגאונה'' מאת אלונה פרנטה ולרוב גם בשלושה הקודמים, כל כך אינטנסיביים וסוערים כאילו הם חיים על 'פי הר געש' מה שנכון גם עובדתית. הכל סובב סביב נפולי העיר שלרגלי הווזוב "כאן קיים הווזוב, שמזכיר כל יום שאת הפרויקטים המאתגרים ביותר, של אנשים רבי עוצמה, את היצירות הכי נהדרות, יכולים האש, רעידת האדמה, האפר והים, להפוך ללא-כלום בדקות ספורות" *
החיים האינטנסיביים שלהם מתהפכים כל רגע בדרמות הופכות קרביים, יחד עם זאת הספר כתוב בצורה ייחודית ביותר ומשאיר מקום למחשבה והתלבטות, הסופרת מפרשת כל מקרה כאילו היא כותבת אותו בזמן אמת, אפילו שבהמשך מסקנותיה על אותם אירועים מתהפכות כאשר היא נזכרת בהם במרחק זמן או כאשר היא מבררת דברים.
האימפולסיביות הזו אופיינית לאופי הדמויות שאינן יכולות לנהוג אחרת אלא בהתפרצויות זעם, אצל הסופרת הדברים מתבררים בדיעבד רוב הדמויות הנפוליטניות (פרט לנינו) כולם פועלים מהבטן.
המספרת אלנה , מצליחה להשיט את שלוש בנותיה במים הסוערים האלה בתבונה בהבלגה ובסובלנות. מאז ילדותה שלה היא נזעקת כפותרת בעיות, מצליחה לראות את הדברים ממרחק רואה את הדברים ניכוחה לא כופה את דעתה. פרט לגברים בחייה שמוציאים אותה משלוותה - רק הם מוציאים מתוכה את האגרסיביות הנפוליטנית - לא נמצא אותה מתפרצת. חברת הנפש הגאונה שלה לילה לעומתה סוערת כל כך בתוכה עד כי כל מי שמכיר אותה מתאר את מוחה בצורה גראפית וכמעט כולם משתמשים באותם מונחים לתאר אותו.
התיאורים בחלק מהספר נעשו לפתע עלובים ומשעממים , רק תיאורי שיחות של מי אמר מה ומתי וכשהסערה חזרה אחרי שילדה את ביתה השלישית הבנתי שהיא כתבה באותו הלך רוח שהייתה במשך כל ההריון שלה, מבטה היה מופנה פנימה, לעולם שבחוץ הייתה אדישה. ראיתי בזה מאופי הכתיבה הייחודי שלה כפי שהבנתי אותו - הוא נע כאילו בספירלות מכאן ועכשיו הסובייקטיבי עד למבט האובייקטיבי. זה כבש אותי זו דרך כתיבה מאד מורכבת והלוואי והייתי יודעת לאמץ אותה
ראייתה ותיאוריה גרמו לי להיזכר בתמונות ילדות ובסיטואציות שלי עם חברות, עם משפחה, עם בני זוג, עם ילדים וזה כבש אותי. נזכרתי בדברים ובהתנהגויות שנשארו בתוכי כמשהו להתחרט עליו, להתבייש בו. שפטתי עצמי לחומרה והנה במרחק זמן כשעלו מהאוב תוך כדי הקריאה, הפרדתי ביני הילדה לבין עצמי עכשיו. הבנתי שהילדה היא אמנם אני אבל אני אחרת שמותר היה לה לטעות לבין אישיותי כפי שהתגבשה עד כה. סלחתי לעצמי. האם זו לא סיבה מספקת לחצות את הנהר רחב הידיים הזה של ארבעת הספרים עבי הכרס האלה?
לא אסתפק בכך. איכויות רבות מזוויות מבט שונות מצאתי בספר המרתק הזה, וכנראה שאקדיש לו עוד פוסט או יותר
-
* אלנה פרנטה "הסיפור של הילדה האבודה"
החלק הרביעי של סדרת הסיפורים.
הנפוליטניים שהראשון שבהם
"החברה הגאונה"
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
