אתמול לא שמעתי חדשות. כל היום. נמאס לי מתחושת חוסר היציבות, ממלחמת הכל בכל - בראש ממשלה, במערכת משפט, בעיתונות. כולם מאשימים את כולם, כולם תובעים את כולם. המערכת הפוליטית איבדה את כבודה, היא נלעגת. יש תחושה של אנארכיה.
מעציב אותי לראות מנחים / מדובבים ועל פניהם הבעת אושר. על מה השמחה אני לא מבינה. למדתי משהו בחיי, שיש דבר כזה שנקרא שמחה לאיד, האם שכחו שגם הם חלק מהאיד הזה?
יש תחושה כאילו מישהו טורף את הקלפים, משסה אנשים זה בזה כשהאיום האולטימטיבי הוא העמדה לדין. העמדה לדין היתה פעם הפתרון המושלם, מי שתבע ומי שנתבע ידע שצדק ייעשה. היום כבר לא מאמינים בצדק שיפרוץ ויפיץ בית המשפט למען יראו ויראו ואני איני מבינה למה. גם בהליכים נגד אנשי ציבור.
אני יכולה רק לשער, לנחש, לפתח תיאוריות קונספירציה, אבל אין לי די אינפורמציה כדי לקבוע, ובכלל מי שם אותי כפוסקת דינים?
כותרות בעיתונים, כבר קבעו אשמה. הם כבר שפטו. אך האין המילה הכתובה מאיימת מכל? קוראים מצטטים ושופטים. ופתאום פרשה חדשה, על שופטים שמתמנים ללא כישורים, טובות הנאה,
מאד עסיסי.
וכולם מצקצקים ואומרים שזה פויה, אבל שכחו שהם בעצמם כבר שפטו מעל כל גבעה ומראש כל עץ רענן. היום אדם מואשם כאילו נחרץ דינו כי אצלנו ברור לכולם שמאשימים רק אשם,
אז למה צריך את בית המשפט? למה יש צורך בבית משפט אם זה כל כך ברור שכתב אשמה הוא כבר גזר דין?6 אמנם אין לי ידע משפטי ואיני מוסמכת אבל אני יודעת שאיני פטורה. המשפט "אי הכרת החוק אינה פותרת" נותן לי את האישור שאני צריכה להבין בין טוב לרע, וההבנה הזו אומרת לי שמלחמות האיתנים האלה - כמו מלחמות האלים בטרגדיה היוונית יורידו את הסבל רק לנו האזרחים. רק אנו נענש בסופו של דבר, רק אנחנו נישא בתוצאות של מלחמת האיתנים הזו. והבדיחות? הן בדיחות מצויינות, הן מצחיקות מאד אבל משעשעות הן לא. גם לא מנחמות
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
