נמאס לי לקרוא את עלילותיה המושטחות בעיתונות של מיגן מרקל. נמאס לי לבדוק מי לבש מה מתי ולמה, מי יותר יפה בלבוש זה או אחר ולהבין מזה כאילו כל מה שמעניין אותה זה להחליף שמלות מעצבים יקרות בקצב ולצאת איתן מאופרת ומתותקת להצטלם בדרכה לאירועים.
נמאס לי מהנסיון להעמיק בנושא כאילו בחירת השמלה יש בה אמירה בעד או נגד משהו - לפעמים בעד טעם אישי ולפעמים כאילו התרסה כנגד השמרנות ונמאס לי גם שמנסים למצוא בה פגמים רק בשביל כותרת.
עשו את זה כבר לדיאנה והיא הכניסה תוכן לחייה בדמות תרומה לחברה. כאילו אם כבר כותרת שלפחות נלמד מזה משהו. אבל זה לא עזר לה, הצהובונים המשיכו להתעלל בה כאילו היא רכוש הציבור לנבור בה כעורבים בפגר עד לסוף המר שאיש לא אפילו העז לחזות
ואני תמיד שנאתי את זה, אולי זה בא מהבית. אימי שנאה רכילות ואני ספגתי את זה. תמיד שנאתי להתרשם מבני אדם דרך עינים של אחרים. העדפתי, לפעמים עד כדי נאיביות, להתרשם ולגבש דיעה בעצמי. אבל ראיתי בזה גם את הצד ההומניסטי, תמיד ראיתי בדיאנה אדם. בשר ודם שאינו רכוש של איש לרדוף אחריו ולהנציח אותו במצבים שונים. היא אדם ככל אדם ומגיעה לה פרטיות כמו לכל אדם חשבתי
עכשיו עושים את זה גם למרקל, זה עדיין לא היגיע לאותם הממדים אבל הבחישה בחייה כמעט ומאבדת גבולות ומה שאני רואה בה זה את האישה ההרה שרוצה ללדת תינוק בריא, שרצוי למנוע ממנה מתחים ואינטריגות. אלו כבר שתי נפשות שההומניזם צריך להרים ראש למענם. ואני חושבת, שאולי אם לא אשתף פעולה ולא אקרא את הדברים האלה שהגוגל דואג לדחוף לי מול העיניים אולי ימנעו עוד, וכבר לא יהיו לזה 'כניסות' קוראות למפרסם, ושאולי אז זה ייפסק?
אבל שוב ושוב אני מוצאת את עצמי כן 'נכנסת' לידיעות האלה, מחכה בסבלנות לדלג על דבר המפרסם ושוב בוחנת את האישה היפה הזו, מנסה ללמוד משהו חדש על אופנה. כאילו אין משהו אחר בחיי לענות בו. כאילו אין בחירות גורליות בפתח
______________________________________________
אחרי אין סוף נסיונות ולא מוצלחים, לשמור על עלים כמו פטרוזיליה או שמיר שנותרו עודפים אחרי בישול, הצלחתי סוף סוף לשמור עליהם במקרר עד שנמאס וישן מפני חדש תוציאו, אז
א. אני מפזרת את הגבעולים על נייר
מגבת (כשהסתפקתי רק בנייר הן כן נעשו מושי)
ומגלגלת
ב. עוטפת הכל בחגורה צרה של ניר עיתון,
ו-למקרר כשהעלים מופנים אלי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
