B.logi

     היגיע הזמן להודות על האמת. היום הקדוש הזה הוא השיא השנתי למתנשאים על ניצולי השואה. חשתי בזה כל חיי, וכמובן שאיני מכלילה, יש מתנשאים ואליהם אני מכוונת.

     מי שיכחיש - יהיה יפה נפש שיאמר "זו האשמת שוא" ישלול מכל, יהיו שלא יאמינו להיתכנות כזו, יהיו משכילים שאולי יאמרו "זו תפיסה קורבנית" וימציאו יום שואה שישתיק את המצפון ויכפר, ונשלמה פרים שפתנו

     מי שיתמה - יחקור וישאל, מי שיחייך תוך כדי קריאה - נתפס, אבל רק בינו לבין עצמו ואיש לא ידע ואני - מילדות אני עדה לזה, החל מ"חבל שלא הרגו אתכם בשואה" והמשך ב"היא/וא חושב/ת כך כי הי/וא ניצו/לת שואה",

     והעדויות על הכינויים של הילדים שהיגיעו מ'שם'. 'סבונים' למשל, לא נשארו בעבר. ויש רבים שיודעים על מה אני מדברת, שבנו את עצמם למרות הכל אבל כל חייהם ממשיכים לחוש בהתנשאות שותקים, מבליגים, לא משתפים, ננעלים בתוך תוכם וממשיכים לבנות את עצמם על אפם ועל חמתם

     חינוך, היא מילת המפתח, טמינת הראש בחול לא תתרום. הסלידה ההדדית תונצח לעד. פעם ניסיתי להבין מאין נובעת ההשתנשאות הזו - לקשור תכונות שליליות, חשבתי שזה נובע מרגשי נחיתות

 היום אני מבינה שזה עוד גוון של גזענות, שאין להסבירה, אין להכילה, ואין לה סליחה. כמו לאנטישמיות