בתגובה לכתבה שמספרת על מי ייבחר ולמה כמועמד לתפקיד פוליטי מסוים, מצאתי את התגובה הזו של Dafna Raviv
היא כתבה שהיא לא מתכוונת לקרוא את הכתבה כי היא בטוחה שמה שכתוב שם אינו נכון. נעצרתי מול התגובה הזו שלה, וחשבתי לעצמי "נכון, גם אני חשה כך. לולא תגובתה הייתי מדלגת. מעניין למה, אני חושבת"
כדי להגיע להבנה מדוע כותרות מסוימות כבר לא מצליחות לשלהב ולסקרן אותי החלטתי כן לפתוח, לקרוא ולמצוא תשובה
ובכן, אני חושבת שמצאתי. לא רק בכתבה הזו, גם בחלק מכתבות הפרשנות הנוספות שקראתי בסופ"ש זה מצאתי תשובה שהניחה את דעתי
ומה שמצאתי זה שרוב הפרשנים אוספים לעצמם את
1.חלקי המידע, ובעצם את חלקי המידע שכבר ידועים לכולנו, ומניחים אותן בקערה,
2. מוסיפים מנסיון חייהם והשקפת עולמם,
3. בוחשים,
4. מוסיפים קצת דברי מיקוח מאת הקבוצה אליה הם משתייכים ושואפים להמשיך ולהשתייך אליה,
5. מטבלים בנופך שנאה או בטיפות אהבה, או בוז, תלוי ביחסו לאדם עליו הם כותבים,
והרי לנו כתבה מציתת רגש, מרגיזה, או - מתחנפת למושא הכתבה.
הקוראים לא נשארים עם ריק מוחלט, הם ספוגים ברגשות עצורים לשתף בהם אחרים
דפנה ואני למשל, ואני משוכנעת שיש עוד רוב דומם, אולי לא מעז, אולי מיואש, בטח לא אקסהיביסיוניסטי, שחושב כמונו - לא נפלנו בפח. חזינו שאם 'נפתח את הקישורית נקבל בכתבה רק את תמונת עולמו של הכותב מוסווית בין השורות
כי כדי שנרצה לקרוא ולהתעמק במה חושב אדם מסויים - נרצה שהכותב יהיה אינטליגנטי שיודע להבחין בין ניתוח מעמיק ל - Wishful thinking שיתייחס להאינטליגנציה של הקורא שתהיה נר לרגליו כמובן מאיליו ולא להיפך
לא נרצה את זה המנסה למשוך קוראים באמצעות שילהוב כותרות יצריות במילות קוד ידועות לעיתונאים לשם הרייטינג.
בשביל רייטינג די לכותרת משלהבת מסקרנת שמצליחה לדוג את הקורא. קליק. הכתבה נפרשת - וכשיש קליק - יש רייטינג.
כמובן. מש"ל