במהלך חודשי הסגר קראתי בספר של אמי טאן עמק הפלאות*(*בתגובה הראשונה), שם ניתקלתי בתיאור השפעת הספרדית בשנחאי.
כבר אז נסגרו בתי הספר, אנשים לבשו מסכות גזה, יש תיאורים מפורטים כיצד כיבסו אותם לשימוש חוזר, כיצד שפכו מי סיד ברכבות לטיהורן, ומשכו בתים בסיד לעיקורם
תיאורים של גיבורי הספר כשהם חולים בשפעת הנוראה הזו, טיפולים של רופאים מערביים ורופאים סיניים, ורק הפרט האחד חסר - שהמחלה שדבק בה השם השפעת הספרדית ידוע היום שמקורה היה בסין לא מוזכר שם.
התיאורים בספר אינם מלבבים, הספר לא קל לקריאה, שהרי אני קוראת בו במשך חודשיים, ומי שייתהה מדוע לא נטשתי את הספר עוד בתחילתו - אתוודה, שזה רק בזכות הסופרת היוצאת מן הכלל הזו. בעבר קראתי שלושה ספרים נפלאים שלה, את ביתו של מרפא העצמות, את אשת אל המטבח ואת להציל דגים מטביעה
ספרים שנשארו עימי בגלל יכולת הסיפור התיאור והחכמה של הסופרת, שנותנת לקורא להציץ לתוך התרבות והקודים שלה ברקע היסטורי מרתק והכה זר למערב, תוך הצצה לתוך לחיי היומיום הכל כך שונים משלנו ובגלל הסיפורים נוגעי הלב, ההתלבטויות וחיבוטי הנפש האוניברסליים
הספר הזה, עמק הפלאות, הכביד עלי כבר מתחילה בגלל התיאורים הנטורליסטיים והייתי אומרת אפילו דוחים של חיי הקורטיזנות הסיניות בשנחאי, ולולא היכרתי את הסופרת כאמור מקודם, הייתי נוטשת את הספר, אבל הסקרנות, הפליאה משכה אותי הלאה ובצעדי צב המשכתי לקרוא בו. הייתה לי תחושה שיש בו פרטים משפחתיים אוטוביוגרפיים ושהסופרת בוחרת להתמודד עימם
כאמור, התיאורים קשים, ולעיתים דוחים ממש, כמה תפרים בפרקי העלילה גסים מידי, אבל איני מתחרטת על הקריאה בספר. נחשפתי שם לפרק חיים מעניין היסטורית, ולקודים תרבותיים מרתקים, לחיי כפר נידחים למאבק פנימי מתמיד בין בחירה בתרבות המערב לבין הבחירה בתרבות הסינית הנוקשה ומלאת הניואנסים המרתקים
ורווח נוסף, אמנם מזערי, אבל בכל זאת רווח - שתחושת האפוקליפסה שהטרידה אותי בחודשיים האחרונים התמתנה משהו, מעצם העובדה שאוכלוסיית העולם חוותה את החוויות האלה בעבר, ויכלה להן. וההכרה שמשהו שהרופאים גדלו עליו בלימודי הרפואה שלהם ונראה להם מובן מאיליו, והתקווה שעם התקדמות הרפואה לקחים בכל זאת נלמדו לטובתנו
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
