במשך הזמן הקצר של מה שאנו קוראים שנים של קידמה התגעגענו בסתר לבנו לחיים הפשוטים, ל'חטיפים' שהיו בעצם פיצוחים בנייר עיתון מגולגל, למשחקים באבנים, ברחוב הנקי מזיהום ומסכנת דריסה, ולאוכל הלא מתועש,
ועכשיו, כשהמציאות מחזירה אותנו לרדיוס של מאה מטר, או נאמר במזג אויר נוח לרדיוס של קילומטר וחצי, אנחנו אמורים לחזור לימי הגעגוע ומסתבר שזה לא כל כך פשוט.
את שד הפנאי והפינוק צריך להחזיר לבקבוק, לייצר חיי חברה במקום חיפוש בידור המוני, לבשל בעצמנו, במקום להתקבץ באולמות האוכל, לצאת עם הילדים לטבע במקום לרעוש בשדות הפלסטיק המיועדים להם בקניונים הסגורים.
ובמקום לנשום אויר משותף ולא טרי במעגל הסגור אנחנו נאלצים לגלות את הטבע מסביב לבית, ולגלות שיש דבר כזה, רק להוריד המבט בצניעות ולגלות.
הרחובות מתמלאים אט בשמחת ילדים המשוטטים בהם בין חנויות המציעות עוד מאותו הדבר, קנה במעט שקלים וזרוק תוך חמש דקות משיעמום - קנה מחדש וחוזר חלילה, יחפשו ילדים והורים טבע, לא עשוי מפלסטיק בגנים הציבוריים שנראים לאחרונה כמו תעסוקה לסתימת פיות משועממים, יכינו יחד ארוחות, יבנו ויצרו במקום לנוון את הגוף על הספה מול הטלויזיה עד שהארוחה תצלצל בדלת
כשילדי היו קטנים היינו על קו התפר, אז התחילו למשל, לחגוג ימי הולדת בעזרת מפעילים מבחוץ, לכבדם באוכל תעשייתי מוזמן מבחוץ, ובעוגות קנויות. אני אז עדיין התעקשתי לאפות יחד איתם, לחגוג ימי הולדת מתוצרת עצמית, אבל עכשיו התפתח דור שהכל בא לו מן המוכן, ילדים לא יודעים מניין בא הכסף, תרנגולת ודג הם ציור בספר או פאזל, יותר קל לקנות אוכל מן המוכן והם אפילו אינם יודעים ממה מורכבת עוגה. צר לי על הדור החמוד הזה שגדל לתוך פינוק ריק ללא ערכים, בתי הספר כבר לא מציעים שיעורי העשרה, הם ממלאים את הפנאי בחוגים רחוקים מהבית
ואני מנסה לחשוב איך אפשר להחזיר את הערכים של הטבע, השותפות, העזרה, העשיה, ההבנה מאין צומחות הרגלים של הדברים ומנסה לדמיין את הויתור על המוכן, התעשייתי, המלאכותי וחוששת שאולי זהו שד שיצא מהבקבוק וגדל למימדים כאלה שאי אפשר יהיה להחזירו לשם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
