B.logi

   סיימתי לקרוא את ספר שיריה החדש של רחל בכר. מילים ממים. קראתי את כל השירים, כל שיר קיבל אצלי את מרווח הזמן הראוי, ולא בגלל שזו הייתה משימה עבורי, בהחלט לא, אלא בגלל עומקם של השירים, החכמה להכניס אותך לתוכם, לחוש אותם, להזדהות עימם.

כל פיוט שואב את הקורא לחוות את החוויה העמוקה שעוברת על המשוררת להבין אותה לפענח אותה ואז בקריאה שניה או שלישית - לחוות אותה כאילו חווית אותה בעצמך, להיזכר ולעבד.

     לשירים אין זמן ומקום, לעיתים רחוקות הצצתי לראות מתי נכתבו, במיוחד כאשר הזכירו לי חוויות בוסר של נעורים, החוויות כנות פנימיות אך אין תחושה של מועקות כאילו הן נגררות עם המשוררת או עם הקורא, הן נחוות, מעובדות, ויש בהן השלמה

     לשירים עושר לשוני, בחירה מקורית של מילים ממבואות וגיוסן בחידוש מקורי ומעניין. מילים יוצאות לגייס את הטבע והקוסמוס ושבים פנימה, איזמל המנתחים לעיתים מפוקח ואובייקטיבי עד להכאיב, עד לעומק המהות. אין שיר שלא אהבתי ממש ושני שירים נחרתו בי, נוצה (עמ 130) ו חלון הזדמנויות שנחרת בי, טילטל אותי וכבש אותי עד כי לא נותרו בי מילים להסביר את גודל החוויה, אני פשוט נהנית להיזכר בו לקרוא בו שוב ושוב ואני מביאה אותו כאן :