במסגרת היציאה מההתבודדות המצטברת שבלשון העם היתה יכולה להיקרא יציאת שפכטל, כי רק שפכטל יגרד אותי מהבית, והשפכטל שלי הוא כוח רצון חזק מאד שמתגבר על החשש מהכניסה למעלית, מלהיתקל באנשים ללא מסכה (תקראו לי גזענית, אבל עד היום נתקלתי אך ורק בעובדים זרים שאינם מקפידים על חבישת מסכה, והם הולכים בחבורות אפילו, ובניגוד אלינו נראים עליזים משהו). אז במסגרת היציאה הזו השכם, כי אחר כך החום מכה, נהניתי מאד מהירוק של הרצליה.
כן, הרצליה ירוקה, אפילו מקומות לא מטופחים מתכסים במעין שמיכה ירוקה שבפרספקטיבה נראית פרוותית משהו ושמפעימה אותי כל פעם שאני רואה אותה שוב. והשמיכה מעוטרת בפרחים הסגלגלים היפים הללו, בעלי חמישה עלי הכותרת המחוברים כמו בתפר, כמו אצבעות כף הרגל של הברווז.
ושדרות החן כמעט ריקים מאדם בשעה זו של הבוקר, והשקט והירוק משרים קרירות ושלווה, ולתוך השלוה הזו חודרות שתי דמויות מקסימות, האחת קטנטנה בשימלונת זהובה. מעוטרת בפרחים אדומים גם הם. והשניה, כנראה האם, שמצלמת את ביתה הזעירה מפזרת פירורים לימעט היונים והן מתחילות להתאסף
ואני מתאהבת בתנועה המשתדלת של הילדה לשמח את היונים, היא לא חוששת, היא בטוחה שהיא מיטיבה עימן. האירוע מתארך ושוב אני מוציאה את המצלמה, לא יכולה להתאפק, מצלמת ומצלמת, נזכרת בעצמי באותו הגיל עם סרט לבן על הקודקוד מפזרת אוכל לאותן יונים בכיכר אירופית, לבושה מעיל לבד כחול רקום בריקמה צבעונית, והזרועות הקטנות שלי בתוך מעיל הלבד נשארות באויר, כל כך קשיח המעיל.
(הצילומים כבדים מידי לבלוג, אפילו שקיצצתי והקטנתי, אנסה להוסיף אותם בפייסבוק שלי : אוגניה ריינהרץ
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
