הגיבורה בת שתים עשרה, וזה עתה החלה להתבגר, הלימודים פחות מעניינים אותה, היא כבר לא מסוגלת לרצות את הוריה בציונים מצויינים, פניה מתחילים להשתנות, ויום אחד היא שומעת את הוריה אומרים זה לזה - האחד פולט השני מאשר שביתם מתחילה להתכער כמו הדודה ויטוריה.
היא גדלה להורים קורקטים עד כדי כך שכל אחד מהן תמיד יאמר את הדבר הנכון בזמן הנכון. עד לקנא. הם דנים בכל דבר בתבונה, והיא אינה מעזה לומר להם את ששמעה אלא בטוחה שהמראה מאשרת את כיעורה. היא משתפת את חברותיה, בנות לחברים של הוריה, מאותו המעמד, תלמידות טובות, שמבטיחות לה שהיא יפה. היא כמובן לא אומרת דבר מפורש אבל בתכסיסים מילוליים היא סוחטת מחמאות שאינן מרגיעות אותה.
הוד קורקטיותם של הוריה הקשובים השמים לב לניואנסים מבינים שהיא חיטטה בתמונות שמנתקת טלפון כשאביה נכנס, הם כל כך אינטליגנטים שהם משוחחים ביניהם, ומגיעים בעצמם למסקנה שהיא שמעה את ההשוואה לדודה ויטוריה ומציעים לה בתבונה נחת ונימוס שתיפגוש בדודה הזו, בהתנאים מסויימים.
למרות הקשב האינטליגנטי של ההורים, למרות התחשבותם והסבריהם כשהיא פוגשת את הדודה, היא בכל זאת מסתירה מהם את היקסמותה מהאישה הסוערת והדוחה כאחד
הויטוריה הזו מזכירה לי את לילה, החברה הגאונה, שיש בה יופי, כיעור, פראות, ישירות, והמשפחה שהילדה באה ממנה את משפחת המורים המלומדת שראו באלנה חומר ביד היוצר, שיצליחו להוציא אותה מהסביבה הפראית בה גדלה.
היגעתי רק לעמוד 62 בספר, ואני קוראת בו כבספר מתח, נהנית שוב מהאיכויות הכתיבה של פרנטה שיודעת לפרוט כל תחושה והתלבטות בתבונה, ומסוקרנת לדעת איך תדע הילדה לגשר בנפשה בין העולמות
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
