B.logi

אחרי כמה חודשים של שיתוק, תדהמה, ייחול לשיגרה, היגיעו החיסונים, הרגיעו משהו.

והנה בתחושה של או-טו-טו חזרנו לעצמנו אני מדמיינת לעצמי את העולם הישן - אני חוזרת לחודש מרץ 2020, נזכרת במסיבת הלידה של הבת של אחייני, המסיבה האחרונה שחגגתי ושמחתי בה באמת, וברקע מטריד את כולנו ענן מאיים, מסתורי, שמא יגיע והלואי ולא.

ובעוד אני מתגעגעת לשלווה שבשיגרה אני נזכרת בימים בהם שאפתי מלא ריאותי אויר צח, ראיתי שמיים בצבע כחול עמוק כל כך. כמו פעם. מזמן.

אני כואבת את המחיר שאצטרך לשלם עוד מעט כדי שאוכל להתקרב לנכדים, ליהנות מחברת המשפחה המורחבת, מחברה ללא מחיצות בכלל, מתרבות

ניחמת* אני על כך שפסק הזמן הממושך והמיותר, שהייחול לאורך החודשים הארוכים האלה לחיים נורמאליים לילדים, חיים ללא נזקי חרדה - כי לא הוליד פתרונות למצב שהעולם היגיע אליו - אויר מזוהם, מחומם, מעודד הפצה ותפוצה של מחלות ' שהביא אותנו למצב הזה מלכתחילה.

ו... לא, אני לא חושבת ששימוש נרחב במיחשוב יטהר את האויר, אולי אפילו להיפך, שימוש יתר במיחשוב זולל יותר אנרגיה

https://img.haarets.co.il/img/1.3979422/2392628003.jpg

________________________________

*ניחם, נֵחָם

4. מרחם, מצטער על סבל האחר: שׁוּבָה ה' עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ (תהלים צ, 3).