את הסיפור הזה, שהעצים בי כוחות פנימיים להתמודדות לזמן הקורונה, דחיתי ודחיתי כי לא רציתי לספרו בתקופה כל כך מאתגרת, חשבתי שסיפורים כאלה צריך לשמור לאחרי המגיפה, או אפילו ליום השואה, כי אז נהיה כבר חודשים אחריה
אבל הנה, כבר היגענו לתאריך, היום ה - 27 לינואר, נקבע כיום השואה הבנלאומי, ואנחנו כבר 11 חודשים אחרי תחילת הסגרים, והמגיפה עדיין כאן וכוחו של הסיפור עוד מעט יפוג
הורי שהו שלושה עשר חודשים במחבוא קטן וצר, בעליית גג, על ערימות קש שהכינה להם נוצריה בת 17. המחבוא היה מעל משרד מרכזי בעיירה בוליחוב, שהוסב על ידי הגרמנים למפקדה ושימש גם כבית המרזח שלהם.
הנערה עבדה שם כמלצרית, ויום אחד היא שמעה גרמני אומר לחברו #חבל_על_ריינהרץ_הוא_בחור_טוב" זה היה אבא שלי, הוא עבד שם כמנהל חשבונות, אבי ואימי היו כבר נשואים, אימי עבדה בגטו שהגרמנים הכניסו אליו את יהודי העיירה.
מתחילת כיבוש המקום ועד אז יזמו הגרמנים "אקציות" למען יראו וייראו, שלוש אקציות היו עד אז, הגרמנים היו מפיצים שמועה, היהודים ברחו ליער עד יעבור זעם, הגרמנים בעקבותיהם ירו באוויר, האוקראינים ירו ופגעו. כן זה מה שקרה. כך סיפרו הורי. אחרי כל אקציה כזו היו חוזרים למקומם וממשיכים את החיים בגטו המקומי.
כשהיגיעו השמועות על תבוסה מתקרבת מיהרו השלטונות בברלין להפיץ את הפקודה שיש "להשלים את המשימה" במהירות, שמא יישאר ולו יהודי אחד בחיים.
אפילו אם יובסו.
אז, בימים אלה שמעה הצעירה את השיחה בין שני הגרמנים, שמה האמיתי היה דינה, אבל אפילו הורי לא ידעו כי התחזתה לנוצריה וחששה לספר אפילו להם שמא ייתפסו ויספרו מי עזר להם
היא הייתה מסתכנת יום יום, מביאה להם אוכל למחבוא וכשהגרמנים היו מסתובבים שם עם הכלבים שלהם, היתה מפזרת פילפל שחור לטשטש את הריחות, היו ימים שאי אפשר היה בכלל להתקרב ולהביא מזון והם רעבו.
וכשהיתחיל הסגר הראשון הייתי מזכירה לעצמי את הסיפור ואוגרת כוחות, בטוחה שהאירוע המשונה והמסוכן הזה לא יימשך זמן רב, אבל האירוע ממשיך. עוד מעט שנה, המציאות עדיין בלתי אפשרית אבל מחזיקים ת'מעמד,
כי באמת, איך אפשר להשוות, אפשר רק להפסיק להתפנק ולקבל השראה
______________________________
https://youtu.be/k1E5bPSc9nk
______________________________
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
