כשכבר היה לנו האור הירוק לפגוש ת'נכדים, בן השלוש היום כבר ארבע איך נמסה שנה, היה אצלי הזיז קצה אחד של הספה עד שעמדה באלכסון לרוחב הסלון, שאלנו אותו
למה ?
ענה "זה בגלל הקורונה" . . .
זה היה באמת מצחיק, שנון ביותר, והאמת - משחרר וככל שהימים עוברים ואני מרגישה שמשהו עדיין חסר תוהה ביני לבין עצמי האם זה באמת #בגלל_הקורונה ו/או ספיחיה, ומה שהכי הטריד אותי מאז ה #פוטש_הגדול הוא שאני באמת לא מצליחה למצוא סיבה ומסובב לתחושות האלה, אני לא יודעת מה בדיוק חסר וזה כל כך לא אופייני לי ואני די נבוכה.
כשכבר אפשר היה להתקהל מעט, ואפילו ללא עטיית מסכה וזה היה רק לפני שבועיים כמה שהמציאות שלנו שברירית, ראיתי הצגה (אני מאד ממליצה, #"משפחה_חמה" מאד מרענן ומשקף אותנו)
למחרת ההצגה חשתי פתאום שאני חיה את הרגע, מה אכפת אתמול, מה אכפת מחר, אה, חשבתי לעצמי, זה מה ש כל כך העיק עלי, ושהיה כל כך חסר לי? כאילו עד עכשיו החיים שלי היו ב #הולד סוג של פסק זמן, כבר כתבתי על זה אצלי, כאילו כל העולם נרדם עם היפהפיה הנרדמת ורק מחכה לנסיך שיעיר
אז למחרת ההצגה חשתי "אני נהנית מרגע" מאד מעניינת התחושה הזו ומה גרם לזה בדיוק
שבוע לאחר מכן רק שבוע ויום, ווריאנט דלתא התחיל להזדחל לתודעה וכבר היה לי כרטיס ל- #חוזרים_לחיים עם #יאיר_ניצני #ודני_קרמן, לא הייתי מוכנה לוותר אפילו שזה היה אמור להיערך במקום קטן וצפוף וללא חלונות. את יאיר ניצני ראיתי פעם במופע, ולכן לא הייתי מוכנה לוותר, אמרתי לעצמי, האור הירוק, הוא עדיין מהבהב עוד לא צהוב הכתום, אעטה המסכה, אקח נפשי בכפי ואחצה לפני שהמחסום ירד, אטען שוב מעט חיו·ת
ואכן כך היה, המופע היה שנון מאד, חריף ומצחיק. עוד יומיים הייתה בי תחושת העכשיו הזו, עד שפורסם מעל כל במה אפשרית שהרצליה כתומה
אז, כן
זה בגלל הקורונה
ועוד לא דיברנו על הדחיינות , חוסר החשק להתגנדרות . . .
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
