עוד לא קראתי ספר כזה - הקריאה בו שוטפת כאילו קראת בספר עלילתי - וכולו פואזיה. העושר הלשוני בלתי נדלה ומעורר התפעלות, תיאורי הרגשות מגוונים ועשירים כל כך, לעיתים חשתי שאילו אני שוחה בים של מילים מלטפות
אולי כבר נכתב ספר כזה, אבל אני עוד לא קראתי. אולי "חיים כמשל" מאת יצחק שדה שמגד מזכיר, ומשלב בשרשרת מחשבותיו, אולי האיזכור של הספר הזה הוא רמז לקורא, ולכן זה הספר הבא בתור שלי.
מגד מתגעגע לאביו בכל עמוד בספר, הגעגועים לובשים שלל גוונים ומטאפורות מגוונות ונדירים כיד עושר המחשבה האפשרית בשפה העברית והם לטעמי, יבואו לידי ביטוי לאשורם גם בתרגום
אייל מגד מתגעגע לאביו לא רק בשל מותו, הוא מתגעגע אליו כל חייו, למרות שהוא חי עימו וגדל עימו הוא מתגעגע לאבא שהיה רק שלו כשהיה ילד, האב שנאלץ מסיבות רגשיות לעזוב עם הילד את בועת העדן שיצרו לעצמם, ולעבור מן הטבע אל העיר - והקורא לא ידע אם באמת כך חש גם אביו. המבט סובייקטיבי לגמרי ונעול בתחושתו כילד, וכילד הוא גם חש בקינאה הסמויה כאילו הוא בתחרות עם האם על ליבו של האב. הבחירה בנפשו ההייתה כאילו האב בחר באם על חשבון האושר שלו ושל הילד, אימו היא אישתו השניה של האב, ואהובה עליו על כל מעלליה, עד שלפי ה"ילד" ויתר האב על עצמו כדי לחיות לצידה בעיר, אחרי שנטשה אותם שם בקיבוץ, והאב כאילו ויתר גם על גן העדן המשותף של ילד/אב שלהם שלעולם יישאר בו חתום כגעגוע אל ימים אבודים. שנעזבו.
"... בניגוד לאבי, היא לא
מקריבה. שום דבר. פשוט לא
מסוגלת. כאילו חיה בצינוק,
לבדה בחדר שאין בו שום דבר
מיותר; לכן, על מה היא תוותר.
כשמבקשים ממנה משהו,
מרגישים כאילו ההקשה היא
לקרוע ממנה פיסת עור, חלק
מעצמה ובשרה - לא סתם
טובה. מרגישים ככה כי
זה מה שהיא מרגישה אי לכך,
אפילו הוויתור על הגירסה
שמחזיקה מעמד זמן כה רב, על
החילוץ המבורך מהקיבוץ, אותו
מיתוס על אודות הפיה הטובה
שהצילה את אבי, למזלו -
אפילו הוא לא היה עניין של מה
בכך אלא דבר גדול. למרות.
שאולי לא היה אלא תכסיס
שנועד למזער נזקים (כמו
לטעת אשמה עמוקה יותר);
מעין. עסקת טיעון, שלפיה היא אכן אחראית.
התעללה בו איזו איקוויזיציה,
שבמידה רבה היתה פרי
דימיונה. בכל אופן, זו היתה
הפעם הראשונה שבה היא
וויתרה, הקריבה, גם אם לא
התכוונה להקריב. ומצידי, זו
הפעם הראשונה שאיני משיב
לה כגמולה אלא שופט אותה
לגופה ולא לגופי, כמה מוזר איך
הבן הקשיש עדיין מטיח בה את
כאביו, טורח להוכיח כמה קצרה
היתה ידה וכמה קמצן הלב -
ומתוך חשש שגם בו דבק שמת
מהנכות הזאת, מכריח את עצמו
להיזכר בדברים שאותם לא
הצליח לשכוח.
(עמוד 132/3 )..."
התיאור הזה הוא סובייקטיבי לגמרי, ומנקודת מבטו של ה"ילד" אייל מגד, והוא מודה שאינו כותב מפי אביו אלא מתוך תחושתיו שלו, מנקודת הראיה שלו יש סימביוזה בין השניים.
הוא בטוח שאביו את חסר הטבע הפרוש שבו נהגו השניים לטייל, שחסר לו גן העדן הפרטי שלהם. ביושבו ליד מיטת חוליו של אביו הוא טוען שלא חש שהייתה קירבה בין השניים, טענה סותרת מעט את הטמיעה של דמות האב כפי שהוא בנה אותה לעצמו ובתוכו.
כל כך נטמעים בנו זיכרונות ילדות והתמונות שנשארות חרותות מנקודת המבט הסובייקטיבית שלנו. מנפלאות נפש האדם
מבחינה זו מנקודת המבט הסובייקטיבית של הכותב, הספר כן וחושפני עד כאב , אך יש בו גם גורם הקורא להתמודד עם שאלות קיומיות אוניברסאליות.
כמעט ואין אבן שאינו הופך בשאלת הקיום, וכמעט שאין תבנית מוסרית בשאלה הזו שחקוקה בישראליות שאינה מזכירה לנו להתמודד עימה.
לטעמי זו יצירת מופת נדירה וחד פעמית. אני מלאת התפעלות וממליצה לכל לקרוא בספר להתענג ולהתעמק בו.
קשה לי להביא ציטוט לדוגמא שהרי כל הספר הוא מחרוזת פואטית ויש לי תחושה שאם אביא ציטוט כאילו קרעתי את המחרוזת
ואולי רק ...
(מכיון שהקובץ גדול לתנאים של ישראבלוג, אפשר למצוא את הקטע כאן -
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=281593753589298&id=172455007836507&fs=5&focus_composer=0&av=172455007836507&eav=AfbZigg3bjrxTve-eYIiIHzcWmDJ8HKRvhcrvYIB-aUG31pWwNiLatpITDOs7AdZ8r8&ref=page_internal&paipv=1)
ושוב -
ממליצה בחום
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
