באמצע תקופת הסגר הראשון, קצת לפני שהסרנו רק את הכפפות היא חזרה מביקור אצל נכדיה בארץ צפונית ויפהפיה
היא תמיד חסרה לי כשלא הייתה כאן, ממש הרגשתי בחסרונה, יש לנו חלון שדרכו אנחנו יכולות לדבר, ואני גם שומעת אותה צוחקת ומדברת בטלפון מתוך חדר העבודה שלה וזה נעים לי 'לגור' עם אישה נעימה כזו
כשהייתה בחו"ל חסר לי צחוקה, והיא חסרה לי בחלון, החלונות שלנו נושקים בזוית של 90 מעלות אני מדרום והיא ממזרח לי מין L - בראי, משהו כזה I__ היא הייתה תקועה שם כחודשיים אולי יותר, אי אפשר היה למצוא טיסות, התקשרתי אליה לחו"ל, היום אפשר בוואטסאפ. שאלתי לשלומה והיא אמרה מתי תחזור
כשהייתה אמורה לחזור צילצלתי שוב - מסתבר שהייתה בבידוד במלונית של השבים מחו"ל. שבועיים הייתה אמורה לבלות שם. היא לקחה את זה כל כך בקלות ואמרה, מה שנכון, שהיא עובדת ללא הפסקה וזו הזדמנות עבורה לנוח. נחה דעתי. היה לה נוף ירושלמי קסום.
בהמשך הבידוד, שתינו בקומה השמינית, אני צופה לצפון והיא לכיוון הים, שוב מוציאות הראש מהחלון כמו בסרטים מפעם, ומחליפות חוויות, ממילא בידוד כללי
אחרי זמן מה שמעתי אותה משתעלת קשות. התלבטתי אם לומר משהו או לא, לא רציתי להישמע סקרנית לעצמי, האמת דאגתי
אין לנו חברים משותפים, גם לא בפייסבוק כך שהיא לא תזהה את עצמה כאן, וגם לא איש ממכרי
כשחזרה היה לי פחות לבד
כששוחררנו מהסגר הראשון נכנסתי, הסלון שלה מרוהט בסגנון ונציאני, מאד קליל ויפה עם רהיטי וינטג׳ קלילים. טוב טעם. נעים אצלה, היא סיפרה שהייתה חולה בצינון קל, שאמא שלה הייתה רופאה, שכל החברות שלה רופאות שהכל עבר
הסרתי דאגה מליבי, לפני כמה ימים התקשרה בטלפון ואמרה שחזרה להשתעל, שנמצא אצלה גוש קטן בריאה שהיא עומדת לעבור בדיקת MRI היצעתי ללוותה, היא אמרה שאין צורך, שתיסע לבד,
אחרי התאריך התריס עדיין סגור, היא אינה עונה לצילצולים בדלת, הבוקר שמעתי אותה משתעלת מעט, לא שמעתי אותה צוחקת, שמעתי אותה אומרת משהו, כנראה לבן זוגה, קולה נשמע עצוב
כשאאזור אומץ אתקשר בטלפון אולי היא לא בשלב של לשתף ואני לא רוצה ללחוץ אבל מקווה ומתפללת שהתוצאה של הבדיקה כן טובה שהיא בשלב של התאוששות מההלם, ושלא תהיה זקוקה לטיפולים מתישים ומחלישים
___________________________
* מה שאמרה אנה פרנק ליומנה קיטי, משפט מתוך הסרט החדש של ארי פולמן ודוד פולונסקי
https://m.ynet.co.il/articles/5043794
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
