זו התובנה שגדלתי עליה, ועל ההצלה על ידי הגיבורה שהחביאה אותם מתחת לאף של הגרמנים, שבמשך שלושה עשר חודשים דאגה לצרכיהם, ושמרה מפני סריקות, סיכנה גם את עצמה, מחופשת לגויה. גם להם נודע רק בסוף המלחמה, כששוחררו על ידי הרוסים, שהיא יהודיה.
גדלתי גם על הידיעה שבזכות הדודים, האחים של אבי שעלו לארץ בשנות השלושים, יש בית להגיע אליו, מדינה ליהודים
גם על הסיפורים על אחות סבתי , יפה טפר שמה, שעלתה לארץ בשנת אלף תשע מאות, "הלכה על חמור לצפת" כמו שהיו נוהגים לספר בשרשרת הדורות שלנו, בת 18 עשתה "מלחמת השפות" בצפת, כנגד כל הסיכויים, מול חרדי צפת. לפני כן היא הייתה נציגה בקונגרס היהודי הציוני ה-28.
גדלתי על הסיפורים של הנוער ציוני בבוליחוב, 'ביתר', ההורים עוד היו חבושי שטריימל אבל הצעירים הלכו לתנועות הנוער הציוניות. רבים הגשימו, עזבו משפחות למען עתיד טוב יותר, האמינו בהקמת מדינה ליהודים. במעגלי הורה היו מלווים לרכבת את העולים לישראל
אני חושבת שהאימרה של אימי זו שבכותרת, הייתה נבונה, וכל חיי גדלתי על גאווה ותקומה
כשביתי עשתה את עבודת השורשים שלה, קלסר עב כרס שנדד אחר כך בין כל חברי המשפחה, בני דודים ודודים מדרגה שניה, קראתי את הספר על העיירה, שעד אז רק געגועים שמעתי אליה, אז נחשפתי לזוועות שאימי חסכה ממני ומאחי.
יום אחד סניו אביונה, בן דוד מדרגה שניה, ממקימי הסמינר #משואה בתל יצחק, סיפר לי שאימי ראתה מחבואם את בית הוריה עולה בלהבות
כל היחס שלי אליה השתנה, הייתי כבר אם לילדים, לא כעסתי עליה יותר על כך שהייתה עצבנית
בשנת 2005 יצא הספר #האבודים מאת פרופ דניאל מנדלסון צאצא ליהודי בוליחוב, הוא עקב צעד אחרי צעד אחרי הסיפור של משפחתו, כל כך התגאיתי, בכל זאת, כתב של הניויורק טיימס, הוא טייל בארץ ובאוסטרליה ובאירופה ואסף עדויות לספר עדות שנכתב ברוב כישרון גם כסיפורת עם הרמזים לתרבות ישראל ולמקרא. כשהספר יצא בעברית קראתי את העדויות המחרידות ביותר שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת
אך נאמנה לאימרה של אימי עדיין חסכתי מכל מי שאני מכירה את סיפורי הזוועה, ומהיקרים לי אחי ילדי ואחייני, גם מבני דודי
ביום השואה הזה אחי גילה את הנסתר. הוא כבר ילד גדול, גם קוראי, אז חשתי שאולי צריך לספר, הורי נקברו עם הסיפור, אבי היה אומר שכן צריך לספר אבל לבוליחוב הם סירבו לנסוע כשאפשר היה.
בפוסט יום השואה בפייסבוק השנה, שיתפתי את האמת העירומה והמכוערת של האדם במלחמה, לא כתבתי את זה בעצמי, זה בלתי אפשרי. העתקתי מויקיפדיה. לא רציתי שהסיפור ייקבר, ילדי למזלי לא עוקבים אחרי ההגיגים שלי בפייסבוק אז הם עדיין לא יודעים. אני לא רוצה להיות השליח ולא רוצה להיות המדכאה שלהם, הם כ- ל כ-ך אהבו את הורי.
אני לא זכיתי לסבא וסבתא. נדבקה בי אימרה של אישה יקרה, נאנחים וממשיכים הלאה (ביידיש זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב) אני ממשיכה הלאה, נולדתי וגדלתי חסינה,
במחשבה שניה אולי רציתי שכן יכירו את הסיפור הקשה, ועכשיו, כשמלחמה באירופה, שידע מי שצריך לדעת את המחיר של מלחמה באשר היא, שידע כל אדם איזה דברים אפלים מעוררת המלחמה.
עדויות מחרידות כאלה ממלחמת העולם השניה נכתבו גם בספרה #'אלה_תולדות' של אלזה מורנטה האחת והיחידה ובסיפרה של מיכל שלו #ימים_בסערה שם למדתי על אנשים שבמלוא אכזריותו המחרידה עשו אותם דברים מחרידים גם ף ללא יהודים באירופה
אבל אימי לא ידעה זאת אז, הספרים של מורנטה ושלו חדשים יחסית, והם נעשו אחרי מחקר קפדני.
אז אולי אבי כן צדק, וכן צריך לספר? מה שבטוח הוא שעל ילדים וצעירים שעתידם לפניהם לא טוב להעמיס יותר ממה שהם יכולים לעכל
הזוועה יכולה לחכות
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%91
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
