B.logi

היא נחתה לידי פתאום

תרה סביבה במבטה הקופצני

המאופר - בשחור ובצהוב

המלוכסן - החצוף והעסקני

משטמה הציפה אותי

הן אמש שמעתי באכזבה

כי התנכלה

למשפחה

אך שלשום השכימה אותי בצליל ערב

נזכרתי

ובערבו שבה לרונן לי

את סיומו של יום על אדן חלוני

נבוכה המשכתי בדרכי

תוהה מה יהא בגורלה

מה יהא בגורלי

     היגיע הזמן להודות על האמת. היום הקדוש הזה הוא השיא השנתי למתנשאים על ניצולי השואה. חשתי בזה כל חיי, וכמובן שאיני מכלילה, יש מתנשאים ואליהם אני מכוונת.

     מי שיכחיש - יהיה יפה נפש שיאמר "זו האשמת שוא" ישלול מכל, יהיו שלא יאמינו להיתכנות כזו, יהיו משכילים שאולי יאמרו "זו תפיסה קורבנית" וימציאו יום שואה שישתיק את המצפון ויכפר, ונשלמה פרים שפתנו

     מי שיתמה - יחקור וישאל, מי שיחייך תוך כדי קריאה - נתפס, אבל רק בינו לבין עצמו ואיש לא ידע ואני - מילדות אני עדה לזה, החל מ"חבל שלא הרגו אתכם בשואה" והמשך ב"היא/וא חושב/ת כך כי הי/וא ניצו/לת שואה",

     והעדויות על הכינויים של הילדים שהיגיעו מ'שם'. 'סבונים' למשל, לא נשארו בעבר. ויש רבים שיודעים על מה אני מדברת, שבנו את עצמם למרות הכל אבל כל חייהם ממשיכים לחוש בהתנשאות שותקים, מבליגים, לא משתפים, ננעלים בתוך תוכם וממשיכים לבנות את עצמם על אפם ועל חמתם

     חינוך, היא מילת המפתח, טמינת הראש בחול לא תתרום. הסלידה ההדדית תונצח לעד. פעם ניסיתי להבין מאין נובעת ההשתנשאות הזו - לקשור תכונות שליליות, חשבתי שזה נובע מרגשי נחיתות

 היום אני מבינה שזה עוד גוון של גזענות, שאין להסבירה, אין להכילה, ואין לה סליחה. כמו לאנטישמיות

     כאבי הגב לא הניחו לי, וכל מה שידעתי שצריך לעשות במצבים האלה עשיתי - כל מה שלמדתי מהפזיותרפיסטים, כשמיזכרתי להם במכון:

     שאם כואב רק בתנועה זה כנראה אורתופדי, (צריך אישור רופא! לא להחליט לבד!) שכדאי להרחיק בין חוליות עמוד השידרה, אפילו תרגילים אני יודעת, שכדאי לחזק שרירים, שלא 'נעמוד' על החוליות שלא תידחסנה חלילה (ואז הסחוס בין החוליות נשחק והחוליות נשענות על העצבים וז - ה > כו - א - ב אלא על השרירים.

     שום תרגיל לא עזר, אז החלטתי להחליף מזרן, מצאתי מבצע מצוין של ד"ר קומפורט התפתיתי, ויתרתי על רכישת 2 מזרנים צרים. אפילו שהוא כפול והייתי צפויה לסאגה עם ההובלה ועם הורדת המזרן הישן.

     כבר בשיחה הטלפונית הראשונה של הרכישה האינטרנטית הראשונה שלי הייתה לי תחושה שאפשר להמשיך הלאה, השיחה היתה אדיבה, יעילה ואפילו חביבה. אבל מובילים זה עם אחר, לך תתאם איתם. קודם מתאמים, אחר כך תירוצים, אחר כך

- 'מה את חושבת אם מזרון לא נכנס למעלית?'

- 'שמונה קומות במדרגות עם מזרון כפול?!'

     הכי אני שונאת כשבעלי מלאכה שואלים אותי מה אני חושבת. כי אז זה עומד לי על קצה הלשון ואני רוצה לומר להם מה אני באמת חושבת, יודעת מה תהיה תגובתם, מחליטה שזה לא הזמן או הכתובת להתפלספות והחלפת מחשבות. מתעצבנת רצח. מההתאפקות. ועוברת ישר להתמקחות.

     את כל הדיונים הללו כבר עברתי במוחי, בגלל נסיונות קודמים. הדופק כבר עלה. הכנתי את כל הבוקר למאורע החווייתי. סמס מהחברה הבטיח שהמזרן יהיה ב-9:00, כן בטח חשבתי לעצמי.    

     ב-08:45 אמר לי מבטא בטלפון ש'עוד 10 דקות אני אצלך'. כן בטח.

ב-9:00 צילצול בדלת, אני פותחת, צעיר רזה עומד מולי אני שואלת, אתה יודע שהמזרן לא נכנס למעלית? צריך להעלות אותו 8 קומות.

    - "כן, הוא עונה, המזרון כבר כאן"

     - "...?!"

     - "איך!? לבד!?"

     -"עם הנהג, הוא כבר ירד לרכב"

     -"אבל איך תוריד המזרן הישן?"

     -"אקרא לו, תשעים שקל זה יעלה"

     קיבל המאה שקל הודיתי לו בלי סוף, המזרן הישן ירד בלי שאראה אפילו והבוקר כולו לפני. ואין מאושרת ממני. בגלל מוביל. כי כבר התרגלנו לחצופים ומה שפעם היה מובן מאיליו הפך להיות ליוצא דופן.

     ולמה נזכרתי בזה עכשיו, כי חזרתי מהסניפבנק ששירת אותי נאמנה שנים, ושם דור שלא הכיר את יוספה ולא יכולתי להוציא כסף מהכספומט ליד הבית והייתי צריכה לרוץ לסניף וגם שם לא יצא, ואז התחילו ההסברים וה"מה את חושבת" ואני "אני לא עומדת בתור בגלל טעות מחשב" אחר כך למנהל ("אני אסביר לך" ואני "אל תסביר לי שוב - כבר הסבירו לי") שלח אותי לבחור עם תעודת הצטיינות, כי רק תעודת הצטיינות עוזרת לאנשים לחשוב מחוץ לקופסא, וקיבלתי הדמי כיס שלי וחזרתי הביתה עם העצבנות של ההתאפקות.

________________

מבצע תגלית 1

חשבתי, אם מי ברז יעמדו, יממה נניח, המתכות ישקעו? כי הרי נאמר פה ושם שממים מסוננים מסתננים להם החוצה גם ימגנזיומים ושאר הטבות מהטבע, מילאתי לכן בקבוק מי ברז בטעם נוראי, חיכיתי יממה, למחרת טעמתי והטעם - גן עדן. מים של פעם. עד כאן פרויקט תגלית להיום

     אתמול לא שמעתי חדשות. כל היום. נמאס לי מתחושת חוסר היציבות,  ממלחמת הכל בכל - בראש ממשלה, במערכת משפט, בעיתונות. כולם מאשימים את כולם, כולם תובעים את כולם. המערכת הפוליטית איבדה את כבודה, היא  נלעגת. יש תחושה של אנארכיה.

      מעציב אותי לראות מנחים / מדובבים ועל פניהם הבעת אושר. על מה השמחה אני לא מבינה. למדתי משהו בחיי, שיש דבר כזה שנקרא שמחה לאיד, האם שכחו שגם הם חלק מהאיד הזה?

     יש תחושה כאילו מישהו טורף את הקלפים, משסה אנשים זה בזה כשהאיום האולטימטיבי הוא העמדה לדין. העמדה לדין היתה פעם הפתרון המושלם, מי שתבע ומי שנתבע ידע שצדק ייעשה. היום כבר לא מאמינים בצדק שיפרוץ ויפיץ בית המשפט למען יראו ויראו ואני איני מבינה למה. גם בהליכים נגד אנשי ציבור.

     אני יכולה רק לשער, לנחש, לפתח תיאוריות קונספירציה, אבל אין לי די אינפורמציה כדי לקבוע, ובכלל מי שם אותי כפוסקת דינים?

     כותרות בעיתונים, כבר קבעו אשמה. הם כבר שפטו. אך האין המילה הכתובה מאיימת מכל? קוראים מצטטים ושופטים. ופתאום פרשה חדשה, על שופטים שמתמנים ללא כישורים, טובות הנאה,

     מאד עסיסי.

     וכולם מצקצקים ואומרים שזה פויה, אבל שכחו שהם בעצמם כבר שפטו מעל כל גבעה ומראש כל עץ רענן. היום אדם מואשם כאילו נחרץ דינו כי אצלנו ברור לכולם שמאשימים רק אשם,

     אז למה צריך את בית המשפט? למה יש צורך בבית משפט אם זה כל כך ברור שכתב אשמה הוא כבר גזר דין?6 אמנם אין לי ידע משפטי ואיני מוסמכת אבל אני יודעת שאיני פטורה. המשפט "אי הכרת החוק אינה פותרת" נותן לי את האישור שאני צריכה להבין בין טוב לרע, וההבנה הזו אומרת לי שמלחמות האיתנים האלה - כמו מלחמות האלים בטרגדיה היוונית יורידו את הסבל רק לנו האזרחים. רק אנו נענש בסופו של דבר, רק אנחנו נישא בתוצאות של מלחמת האיתנים הזו. והבדיחות? הן בדיחות מצויינות, הן מצחיקות מאד אבל משעשעות הן לא. גם לא מנחמות

בכבדות יצאתי מביתי

הוחמאתי

קלו רגלי מעט . כי שכחתי

לרגע

קול מחאה

נשמע מבית קפה

סמוך

צריך ... להם !

צריך ... אותם !

חזרו צעדי

ונגררו

נמכה שוב קומתי

עת משכתי את רגלי

למחוז חפצי

שמעתי מילמול תינוקי

ידעתי בליבי מה אמר

ניחשתי

אולי צייץ לציפור

חייכתי ,

חיפשתי הציפור

אם התרשמה

אולי גם היא הבינה ?

אולי תשוב ממעופה

ותענה ?

שב עולמי והיה לחומל ומתוק

תמונת נכדי עלתה בדמיוני

איך קיפצו

כיצד התחכמו

כל מציאותי אמרה רינה

ואז כשממכונית חולפת

הושלכו לכל עבר

דברי

קריין

הודיתי

ביני לבין עצמי

למתנות הזמן שאספתי

בדרכי

שעזרו לי לשאת

את הדברים בכוחות

טריים

_______________________________

הקטע שדמיין ליבי כשקראתי את הקטע הבא :

"... יצאתי לרחוב ברגל קלה, לרגע שכחתי מי אני ומה אני, אלכוהוליסטית בגמילה בלי גרוש על התחת, רוכלת במבה ענייה שאחותה ברוב חסדה מעניקה לה לחם קורת גג. הייתי בהיי כמו אחרי נייס גאי או משהו מהכימיקלים מנסיקי המורל

וחומסי הדעת, רחפתי מעל המדרכה במצב רוח שסובל הכול ולא היה לי זמן נכון מזה ללכת ל'ארזים' ולבקר את אמא ."

מירה מגן מיכאלה כנרת זמורה ביתן 2018