B.logi

     כשאני רואה אותה בראיון הטלוויזיוני אני רואה דמות מכווצת, מתגוננת, ויחד עם זאת אמיצה ואוזרת כל כוח על מנת להזדקף

     כשאני שומעת את דבריה אני מצטמררת, ומנסה להבין מה מרגיש אדם שגדל בתחושה שהוא מטרד, אולי לא שנוא, אבל הוא משוכנע שהוא לא אהוב

     היא מספרת על אבא שכשכעס עליה הגיב להרמות הראש הילדיות שלה באלימות קשה ובדחיה, שאף פעם לא התנצל, לא לקח אחריות על חלקו בכעס ולא התוודה באזניה על אהבתו אותה, ועל אמא שלא מנסה לגונן, מתעלמת, וגם היא לא אומרת "אני אוהבת אותך אבל . . ."

     אני מנסה להבין באיזו אווירה היא גדלה כילדה ואני חושבת שאולי היא גדלה בבית לא מגונן מספיק, לא תומך מספיק, ללא חומל, לא מקבל אותה על הטעויות שלה, אינו מדריך, עוטף או מחסן בפני העולם

     אני מנסה לנחש כיצד, בניצי בגרותה, הוטלה למערבולות המציאות התובעניות והיא חסרת מיגון, חסרת מטען חיוני למסע החיים ושואלת את עצמי האם לנצח תחוש מתגוננת, מאויימת, כחשופית הזו שכל משב רוח, עלה נושר עלול לפצוע אותה, שבימים קשים לא תוכל לשאוב השראה שתהווה לה מזור

    ואני רק יכולה להעריץ את עוז רוחה למצוא תשובה, ולקוות ששירתה תהפוך איתנה ושבעוצמות ששאבה בעיקשותה ומהמעט שקיבלה - תוכל להיות - ולהווה השראה לדור חדש של הורים. ילדים ומטפלים

                                         _ _ _ _ _ _ 

ללא  עוגן

תיטלטלנה נשמות רכות

תיסחפנה

לים הגדול והשיריון

מחורר,

כל משב רוח

יפתח פצע

ישן

מי שאמור היה לעטוף ולחבק

פצע

מי שאמור היה לחזק -

פגע

נשמה עדינה לא בשלה

חשופה

כל משב קל

יצרוב בה

עטויה שיריון-העד-המחורר

מפני הפולשים

אך גם מהבאים אליה

בטוב

לנצח תשוט

נעה ונדה

על לא עוול

בכפה

    משנת הוצאתו מחכה "מר מאני" בסבלנות שאקרא בו. ועכשיו, בגלל עודף הזמן הפנוי אני מוצאת את עצמי משלימה חסרים. וכך היגיע תורו של מר מאני, שיצא לאור לראשונה בשנת ... 1990 !

     אני לא יודעת אם הייתי משכילה להעריך כל כך את הכתוב אם הייתי קוראת בו קודם, אבל מסתבר שבאיחור רב גיליתי גדו·לה ספרותית שלא ידעתי על קיומה. הייתי שומעת התפעלויות של מביני דבר, אבל משהו בשם של הגיבור לא כל כך משך אותי, בלשון המעטה, הייתי בטוחה שמדובר בסיפור על אדם עצוב, מר מאני עשה לי אסוציאציה של מאניה, ומאניה - של מאניה דיפרסיה, ונרתעתי, ונרתעתי, עד לתקופה הנוראית הזו שאפילו הספריות סגורות, ואת הספרים שרכשתי לפני סגירת החנויות כבר סיימתי.

     הספר מחולק לחמישה סיפורים שיש קשר ביניהם, ואחרי קריאת הסיפור השני אני עוצרת ומשתפת כאן את עוצם החוויה שחוויתי. הסיפורים הם בעצם חמש שיחות, הסיפור הזה, השני, הוא שיחה של חייל גרמני עם סבתו. אמנם רק קול אחד נשמע בכל הסיפורים, אבל אפשר להבין את נוכחותו ותפקידו של המשיב בתוך כל שיחה.

     בסיפור הזה, השני, בשיחת החייל הגרמני לסבתו, מצאתי עושר בלתי נידלה של רעיונות ומחשבה שהסופר א.ב. יהושוע משכיל להתפתל בהם, כמו הלבירינט המזמזם ברקע של כרתים, הוא משכיל לפתל בהם את הקורא, וגם להתירם. אך שלא כמו אריאדנה המשחררת בחוט את תזאוס, יהושוע אינו מספק פיתרון לשאלות, הן נשארות פתוחות להתחבטותו של הקורא אך בגאוניות רבה הוא מבהיר את השאלות. השיא הרעיוני שלו הוא לטעמי בשאלה האם יהודי יכול לבטל את עצמו ז"א את יהדותו, מה שמביא את הגרמני להתחבט בשאלה אם אפשר להוכיח את יהדותו למרות שאמר שמבטלה. מרתק.

     (מרתק וכמה אירוני לתקופתנו, ומעניין אם הייתי רואה בזאת אירוניה בעת שנכתב, ומרתק כמה ראיית הנולד יש בשאלה הזו )

     החייל הגרמני מארח את סבתו בכרתים לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הוא מגדיר את עצמו כ אדם נטו , את סבתו כ מבטלת את אלוהים. ותוך כדי טיול/טיפוס, הוא מכיר לה את כרתים ההיסטורית על סיפורי האלים שלה, של האנשים שעדיין לא היכירו את אלוהים כי היהודים עדיין לא המציאו את עצמם

     חיבוטי הנפש של ה חייל-אדם-נטו מפתחים בקורא תקווה להארה גדולה של החייל שתתאים גם לזו של הקורא הישראלי, אך לא, יהושע לא עושה לנו חיים קלים, ולא מרצף לנו עתיד מתוק מדבש.

     ואולי, אחרי שאקרא ואסיים את שלוש השיחות הנותרות אמצא תשובה אחרת

      ואולי אתחבט בשאלות נוספות

____________________________________

א.ב. יהושע מר מאני

     מעטים הספרים שגרמו לי להתרגשות כמו "עפיפונים" של רומן גארי אותו קראתי לפני שנים. אולי רק אחד - מלחמה ושלום. אחרי 'עפיפונים' באה רשימה מכובדת כמו "שבת" מקיואן, "לאן שהמקום הולך" חיים באר, "כלה" אורה אחימאיר (חיים באר ערך את 'כלה')

     קראתי עוד ספרים רבים וטובים מאז, ו"עפיפונים" תמיד נשאר בראש רשימת הקריאה שלי, לכן כששמעתי על  הספר "הבטחה עם שחר" מיהרתי לקוראו. לשם הספר יש משמעות רבה לסופר והוא מסביר זאת. בשבילי הכותרת היא הבטחה שהתגשמה לי כקוראה. גארי מגולל את סיפור חייו המרתק אותם הוא בהחלט חב לאמא הגדולה מהחיים שלו, אם שהאמינה בו ונטעה בו את ערך החיים, את תאוות החיים ואת ההצלחה הגדולה

     בהומור ושנינות, בחכמה ובתובנות הייחודיות לו הוא מגולל בפנינו את הערכים, המניירות ואת העוצמה הפנימית של אימו איך הצליחה להפנים בו את כל אלה - ולשנים רבות אחרי מותה.

     אהבה.

     והיא עוד לא קראה את התיאוריות החינוכיות על חשיפת הילד לשלל גירויים עד שימצא את המתאים לו, והיא עוד לא קראה את ויקטור פרנקל.

     בחכמתו מצליח גארי לפענח גם את סוד היחסים ביניהם, איך הצליחה לשמרם ויחד עם זאת בתבונת אין קץ לשחרר אותו מחזקתה, לפתוח בפניו את העולם ולתת לו לנוע בחופשיות ובהצלחה במהמורות ובאתגרים הקשים שהחיים זימנו לו. "חייתי" הוא אומר. הוא חש שחי את החיים במלואם.

     לצערי למהמורה האחרונה לא הספיקו כוחותיו. אופיו הביוגראפי המרתק של הספר סיקרן אותי לקרוא גם בויקיפדיה, שם גיליתי איך סיים את חייו בצורה האכזרית ביותר שאפשר לעלות על הדעת ודוקא בארץ התקווה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יכלה לו. אז הבנתי סוף סוף כיצד היגיע לתובנה שקראתי ב"עפיפונים" (נכתב עשר שנים לאחר הטרגדיה), התובנה כי הטרגדיה של האדם המודרני, היא האכזבה הגדולה ביותר שלו לחשוב שאחרי מלחמת העולם השניה, אחרי השואה, נהיה בעולם חדש שהרע ביותר האנושי, שהרע האולטימטיבי מאחורינו

________________________________

*פרויקט תגלית 3

(יקרא מעתה ועד להודעה חדשה פרגי"ת)

- לפתע אני מגלה שמצב רוחי השתנה פלאים, 

  שבריאותי מאז שנתיים שבה אלי. אני מרגישה 

  בריאה  ולא כפי שפירנסתי רופאים במשך השנתיי.

  והייתי אומרת להם חזור ואמור שאני לא חולה אבל ג.

  לא מרגישה בריאה

  הגוף פתאום נשמע לי, הכבדות והכאבים נעלמו אני 

  מצליחה לבצע פעילות הגופנית, מה שקוראין

  התעמלות האם זה בגלל דיאטת האקטואליה

  שגזרתי  על עצמי שהוספתי לה גם דיאטה של 

  תרופות? (על דעת עצמי, זה אינו בגדר המלצה)

  ואולי זה האביב? 

  ה-B12 

  ואולי זה הספר. ואולי כולם. אבל הכל התחיל בדיאטת האקטואליה

     כמה כוח יש למילים. הן גורמות לך להתאהב. כל כך אהבתי את שדות, את יפי הכתיבה, הדימויים, הכנות. את הנשמה המסתתרת מאחורי המילים. כמה יפה שידר הכל בדימויים במילים שחידש

     לא ידעתי איך נראה, וגם לא כל כך אכפת היה לי, כל כך הרבה יופי הפיץ. גם בצילומיו. צריך לפרסם את כתביו לצד צילומיו במימון המונים אני חושבת

     הייתי משוכנעת שהיופי הזה מפצה על חזות חיצונית, שהיה מין סירנו ד'ברז'רק שכזה. איש יפה הוא היה, איש חכם ורב ידע, אוהב עולם וטבע. והנה מסתבר שגם נאה היה*

מה שפירסם "קנקן התה":

יום שלישי, 25 בדצמבר 2018

הוא הלך בשדות

הפוסט הראשון משנת 2004

הרומן "הוא הלך בשדות" נחשב ליצירת מופת בספרות העברית החדשה, ולאבן יסוד במיתוס הישראלי. דמותו של גיבור הסיפור, אורי, תרמה לעיצוב דמותו של הצבר הישראלי המיתולוגי - "יפה הבלורית והתואר".

שם היצירה לקוח משירו של נתן אלתרמן "האם השלישית":

אִמָּהוֹת שָׁרוֹת, אִמָּהוֹת שָׁרוֹת

אֶגְרוֹף רַעַם נִתָּךְ. דוּמִיָּה חֲזָקָה

בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים צָעֲדוּ בְּשׁוּרוֹת

פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי-זָקָן

סְתָו אָנוּשׁ, סְתָו יָגֵעַ וְלֹא-מְנֻחָם

וּמָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ

וּבְלִי נֵר בַּחַלּוֹן וּבְלִי אוֹר בָּעוֹלָם

שָׁרוֹת

אִמָּהוֹת שָׁלֹשׁ

וְאוֹמֶרֶת אַחַת:

-רְאִיתִיהוּ כָּעֵת

אֲנַשֵּׁק בּוֹ כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן

אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם הַשָּׁקֵט

וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן

וְאוֹמֶרֶת שְׁנִיָּה:

בְּנִי גָּדוֹל וְשַׁתְקָן

וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת

הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן

הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת

וְהָאֵם הַשְּׁלִישִׁית בְּעֵינֶיהָ תּוֹעָה -

לֹא הָיָה לִי יָקָר כָּמוֹהוּ...

אֵיכָה אֵבְךְּ לִקְרָאתוֹ וְאֵינֶנִּי רוֹאָה

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיפֹה הוּא.

אָז הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת רִיסֶיהָ שֶׁלָּהּ...

- וְאוּלַי עוֹד לֹא נָח. וְאוּלַי

הוּא מוֹדֵד בִּנְשִׁיקוֹת, כְּנָזִיר מְשֻׁלָּח

אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלֹהַי.

ונדמה כי ד"ר אריה קניג, בחר את "שדות" ו"אורי" ככינויי המרשתת לשמו בהשראת השיר. ומהיכרותי (אמנם אך וירטואלית) רבת השנים - אני לוקח מהשיר את השורות:

"הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".

שדות נשא בליבו כדור עופרת תרתי משמע. כדרכו אף פעם לא התלונן, פרס רמזים גלויים יותר וגלויים פחות בין השורות - בטקסטים של שירה (מעט אניגמטיים בקריאה ראשונה) ובפרוזה שירית. כל הקוראים בבלוג שלו ידעו שהוא חולה, אבל לא ידעו עד כמה הוא חולה. לעיתים יש חיסרון גדול בקריאת המציאות לאשורה - על ידי מי שמבין ברפואה ומגבלותיה.

הטקסטים שלו גילו שהוא לא רק סבל מטראומה נפשית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הוא "חזר לחיים" לאחר אירוע לב קשה שהותיר מום בליבו. והוא סבל גם מהתקפי מחלה אוטואימונית לא סימפטית (שהצריכה אשפוזים), שנובעת מפגם על רקע גנטי במערכת החיסון. ובערוב ימיו מערכת החיסון בגדה בו - הוא חלה בסרטן דם (מסוג מיילומה), הקשור להתפרעות מערכת החיסון. מלבד ממאירותו, סרטן זה פוגע בתפקוד הכליות, גורם לבצקות, ולכאבי תופת בעצמות.

הטיפול הכימותרפי שקיבל היה מוגבל, בשל נכותו בליבו. כפי שאני מכיר את המחלה ואפשרויות הטיפול - הטיפול הכימותרפי האופציונאלי שגופו אפשר - גורם לתופעות לוואי קשות. ביניהן לנוירופתיה - המתבטאת בעיקר באובדן תחושה בגפיים. כפי שאכן זיהיתי ברמזים הקלים שהשאיר בבלוג שלו.

כבר ציינתי כמה קשה למי שמכיר את עולם הרפואה. ידעתי שזמנו קצוב. שתוחלת החיים של החולים בסוג סרטן זה הוא 3 שנים בממוצע. וכך זה בדיוק היה.

כשאפיינתי מהרמזים שפיזר בבלוג שהוא סובל קשות מנוירופתיה עקב הטיפול, המלצתי לו לקחת תוסף יומי בשם חומצה אלפא ליפואית ואת המינון הנדרש. בתגובה אלי כתב: שבהתייעצות עם רופאיו, הם קיבלו את המלצתי בהתלהבות. הוא מצא את השם הגנרי של החומר הזה בספרד והודה לי. תרומת 2 הסנט שלי, כפי שהוא נהג לעיתים לסיים את התגובות שלו בבלוגיה.

וכך הוא הגיב בפוסט שכתבתי כנגד הלגליזציה של השימוש בקנבואידים. פוסט שעורר את צבא הטרולים של ישרא, שכהרגלם אינם מתייחסים לגוף הדברים אלא להשמצת הדובר בניבולי לשון פראיים:

את תגובתו הוא סיים כאמור ב- "אלה 2 הסנט שלי...".

אינני יודע אם כולם ידעו. גם הוא היה מדען. בתחום הבוטניקה והחקלאות:

תקציר פרסום מדעי של שדות (A. Kenig)

כאחים למקצוע וכחובבי וכותבי שירה, נוצר חיבור בינינו. יכולנו לחוש אחד את השני בבלוגיה. יכולתי לחוש את כאביו, את תשוקותיו ומאווייו. ובעיקר את האופטימיות ואת אהבת האדם והנתינה שלו.

לפני חצי שנה הוא כתב את הפוסט האחרון שלו בבלוג. הוא זרע בו פרידה מאיתנו - בשני בתי שיר ובשתי תמונות (פרי מצלמתו) של פריחת הגזניה ונבילתה.

"כְּבָר קָשֶׁה לִפְסֹעַ בַּכְּאֵב עִם אַבָּא בְּמִלִּים מַרְגִּיעוֹת. / הַפְּרָחִים קָמְלוּ./ אֲפִלּוּ זְרִיקַת הַרְגָּעָה לֹא נָתְנוּ / וְהַצְּרָחוֹת הִדְהֲדוּ. / בְּלִי מִלִּים" (מתוך "אבא במעיים" בפוסט האחרון של שדות)

פרחים צהובים מסמלים פרידה. אך גם גזניה נבולה משאירה זרעים. ולמרות שהבנתי בעצב את הפרידה והתכוננתי, הבשורה על מותו הייתה כפילוח חרב בלב. לא רוצה להישמע קלישאי, אבל חשתי בניתוק של נפש תאומה. יומיים לפני שנודע מותו, חשבתי עליו ממש - הייתה לי תחושה כבדה. אבל בשבוע האחרון לחייו, לוח הסטטיסטיקה שלי בבלוג הקפיא שתי כניסות אחרונות מספרד בימיו האחרונים. בחצי השנה האחרונה - כניסות קריאה אלה בבלוג היו לי כדרישת שלום ממנו.

וכיוון שחיפוש שמו בגוגל ישראל מעלה רק את זה:

ומכיוון שהבלוג הזה מתועד בגוגל, גם הרשומה הזו תתווסף לתיעוד הן שמו והן בכינויו שדות - במנוע חיפושי גוגל ישראל. זה חשוב שבעתיים, כי גם הבלוג שלו "יומני אלפוחרה" אינו עולה במנוע החיפוש בגוגל. מי יתן ובלוגו זה יתועד ויחובר עתה יחדיו עם רשומה זו ועם ההספד בבלוג בלוגיעדה על ידי מנועי החיפוש.

הלך 'שדות' איש'יקר. שחרר אותו עולמנו מכאביו,

יהי זכרו עימנו לעד.

***

כשעמד איום סגירתו של ישראבלוג לפני שנה - מלבד שלושת הבלוגים שלי שם בעבר, גיביתי בנוסף גם 18 בלוגים נוספים היקרים לליבי. עשיתי זאת בעזרת סקריפט שמגבה תמונת ראי מדויקת ופונקציונאלית של הבלוגים האלה. בלוגים שישמרו ברשותי לעד, גם אם וכאשר ימות סופית אתר ישראבלוג. הבלוג "יומני אלפוחרה" של שדות (ואוסף שיריו העשיר) הוא אחד מ- חי הבלוגים הנצורים ברשותי בשלמותם.

קנקן התה - 

http://kankan111.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html?m=1

______________________________________

* הבלוג של ענן קניג, בנו של שדות (אריה קניג) כפישפורסם אצל טליק:

https://www.kenig.co.il/arie?fbclid=IwAR24LqLbthiGJ_shMAyFu6NqJQD4YsJly8HHI86KGQ_mv9UUDNUkod1El3E

     מצאתי בפייסבוק שיתוף של מאמר ישן* המאמר מצטט דברים דבורים על אופנם, בתבונה ובניתוח מעמיק של הגורמים המשפיעים בשכונתנו המרוטה - מצוטטים מפי עמוס עוז. הדברים התאימו לזמנם, שיכנעו רבים וסחפו אותי אל התקוה

   אלא שמאז השתנתה התמונה והתהפכה, גורמים אכזריים שלא צפינו להם היו למציאות חדשה אכזרית רעה ומסוכנת יותר ויותר לדורשי השלום. גם לדוחקי וממקשי השלום היא אינה מוסיפה אך לצערי הם לא מבינים זאת.

     ההיגיון התבוני מהם והלאה נימוקים זרים משפיעים על שיקול דעתם. אולי אפילו של בעלי עניין שטרם ירדנו לעומקו?

     הבנתי שעמוס עוז הבין זאת. בספר "הבשורה על פי יהודה" הוא שם בפי הגיבורים דברים שאפשר להקיש מהם את ההתפכחות שלו. הוא מעתיק את הסיטואציה לסיטואציה אחרת, משנה את שמות הגיבורים, מעתיק את את האירועים לבמה שונה אך הקורא הנבון רואה את ההיקש, את החרטה ואפילו התייסרות.

    הייתי אם כן מצפה שבעלי העניין המצטטים מאמרים ישנים יחוסו על התבונה שלנו, יכירו באינטליגנציה שלנו, שאיננו רוצים בפוליטיקת היען ושיפסיקו לצטט סיסמאות שפג תוקפן. שלא ינצלו את האבל שלנו ניצול ציני וישאו את שמו של עמוס עוז לשוא.

-

* https://www.davar1.co.il/166895/?utm_source=fb&utm_medium=166895&utm_campaign=d1&fbclid=IwAR3sbyU15w9CbGIgAD6accIAfCxMZOPxkmV7cXLkJFg9uM-yfOZKWYyZre4