B.logi

     כשאני רואה אותה בראיון הטלוויזיוני אני רואה דמות מכווצת, מתגוננת, ויחד עם זאת אמיצה ואוזרת כל כוח על מנת להזדקף

     כשאני שומעת את דבריה אני מצטמררת, ומנסה להבין מה מרגיש אדם שגדל בתחושה שהוא מטרד, אולי לא שנוא, אבל הוא משוכנע שהוא לא אהוב

     היא מספרת על אבא שכשכעס עליה הגיב להרמות הראש הילדיות שלה באלימות קשה ובדחיה, שאף פעם לא התנצל, לא לקח אחריות על חלקו בכעס ולא התוודה באזניה על אהבתו אותה, ועל אמא שלא מנסה לגונן, מתעלמת, וגם היא לא אומרת "אני אוהבת אותך אבל . . ."

     אני מנסה להבין באיזו אווירה היא גדלה כילדה ואני חושבת שאולי היא גדלה בבית לא מגונן מספיק, לא תומך מספיק, ללא חומל, לא מקבל אותה על הטעויות שלה, אינו מדריך, עוטף או מחסן בפני העולם

     אני מנסה לנחש כיצד, בניצי בגרותה, הוטלה למערבולות המציאות התובעניות והיא חסרת מיגון, חסרת מטען חיוני למסע החיים ושואלת את עצמי האם לנצח תחוש מתגוננת, מאויימת, כחשופית הזו שכל משב רוח, עלה נושר עלול לפצוע אותה, שבימים קשים לא תוכל לשאוב השראה שתהווה לה מזור

    ואני רק יכולה להעריץ את עוז רוחה למצוא תשובה, ולקוות ששירתה תהפוך איתנה ושבעוצמות ששאבה בעיקשותה ומהמעט שקיבלה - תוכל להיות - ולהווה השראה לדור חדש של הורים. ילדים ומטפלים

                                         _ _ _ _ _ _ 

ללא  עוגן

תיטלטלנה נשמות רכות

תיסחפנה

לים הגדול והשיריון

מחורר,

כל משב רוח

יפתח פצע

ישן

מי שאמור היה לעטוף ולחבק

פצע

מי שאמור היה לחזק -

פגע

נשמה עדינה לא בשלה

חשופה

כל משב קל

יצרוב בה

עטויה שיריון-העד-המחורר

מפני הפולשים

אך גם מהבאים אליה

בטוב

לנצח תשוט

נעה ונדה

על לא עוול

בכפה

בכבדות יצאתי מביתי

הוחמאתי

קלו רגלי מעט . כי שכחתי

לרגע

קול מחאה

נשמע מבית קפה

סמוך

צריך ... להם !

צריך ... אותם !

חזרו צעדי

ונגררו

נמכה שוב קומתי

עת משכתי את רגלי

למחוז חפצי

שמעתי מילמול תינוקי

ידעתי בליבי מה אמר

ניחשתי

אולי צייץ לציפור

חייכתי ,

חיפשתי הציפור

אם התרשמה

אולי גם היא הבינה ?

אולי תשוב ממעופה

ותענה ?

שב עולמי והיה לחומל ומתוק

תמונת נכדי עלתה בדמיוני

איך קיפצו

כיצד התחכמו

כל מציאותי אמרה רינה

ואז כשממכונית חולפת

הושלכו לכל עבר

דברי

קריין

הודיתי

ביני לבין עצמי

למתנות הזמן שאספתי

בדרכי

שעזרו לי לשאת

את הדברים בכוחות

טריים

_______________________________

הקטע שדמיין ליבי כשקראתי את הקטע הבא :

"... יצאתי לרחוב ברגל קלה, לרגע שכחתי מי אני ומה אני, אלכוהוליסטית בגמילה בלי גרוש על התחת, רוכלת במבה ענייה שאחותה ברוב חסדה מעניקה לה לחם קורת גג. הייתי בהיי כמו אחרי נייס גאי או משהו מהכימיקלים מנסיקי המורל

וחומסי הדעת, רחפתי מעל המדרכה במצב רוח שסובל הכול ולא היה לי זמן נכון מזה ללכת ל'ארזים' ולבקר את אמא ."

מירה מגן מיכאלה כנרת זמורה ביתן 2018

עבותות סמויים

משכו אותי אל המקום

הישן שמחקתי

בכוח

לשכוח

חרדה עמדתי בפני הטרמינל

הקר

חוששת מפני המכיר

והמוכר

חיפשתי את המשקפיים

המקצרות את

ראייתי

שיערפלו מעט

כמו התינוק

המסתתר

בטוח שאם לא יראה

הם לא יהיו ורוצה

שכן

ואני לא

..." לא כל כך מסובך לאסוף מזוודה. אני מסדרת את השיער וטופחת עליו ביד שלי, מרכיבה את המשקפיים בעלי המספר הנמוך, שבהם אני משתמשת כשאני רוצה נוסף על העדשות לשים מסנן בין העיניים שלי ובין העולם."

מתוך "מזל קטן" קלאודיה פיניירו , בהוצאת תשע נשמות , 2016

     כבר בחצי הספר נכתב במוחי פוסט . אי לכך מצאתי שזה הזמן להתעדכו בכתוב בגב הספר " הטנק " מאת יוסף ענברי , אך מה עיני קוראות אם לא דברי חכמה של דב אלבוים ואחריו עמוס עוז משבח משובחות

    בגב הספר אני תמיד קוראת אחרי שכבר יש לי תמונה משלי ודברים לומר . הפעם קיבלתי רגליים קרות  שגרמו לאצבעותי לקפוא - איך אעיז להוסיף מילים על דברי חכמים 

     במקום זאת חיפשתי בגוגל עוד על הסופר , מצאתי ראיון של הסופר עם קובי מידן , דברים בנחת נשמעים , ואחר כך את היוטיוב של ההשקה עם מיכה גודמן עוד מושא הערצה לדברי חכמתו , והמנחה - אלבוים ...

     אבל המילים מאיימות לפרוץ כנגד כל היגיון , אז הנה החצופות לפני שיצאו לגמרי משליטה :

     כשלקחתי את הספר לידי וראיתי את התמונה על הכריכה נרתעתי כי שום טנק ושום קסדה לא יגרמו לי לקרוא דברים לגביהם , אפילו לא המרצה המצוינת ד"ר רונית בועז שהכניסה אותו לרשימת הקריאה . בצר לי ובדיון פנימי החלטתי להתחיל לקרוא ורק אז אדע אם אוכל להמשיך או להחזירו לספריה

     מה שקרה הוא שכבר מהעמוד הראשון רותקתי , אפילו שהוא מעין דיווח על דברים שקרו , מצא ענברי נוסחה מקורית כיצד לעשות מזה ספרות . כדי לרדת לעומק החידוש צריך לקרוא את הספר שוב , זאת אני משאירה למומחים הנזכרים למעלה , אני נכבשתי מהנוסח הסרקסטי המעורב בחמלה . גדי טאוב ( בהשקה ) אומר שהאירוניה והחמלה מזכירים לו הומור יהודי

      הדמויות שטוחות כביכול , הן אינן מביעות תחושות במילים מפורשות  , המספר לא מוסיף ולא מסביר את פעולותיהן אבל מעשיהן מדברים עבורם ובהחלט עוררו בי רגשות , תחושות מתוך הזכרויות 

     אהבתי במיוחד את הציטוטים מתוך הדיונים בממשלה , משנינותם של רבין ופרס בזמן האקוטי של חטיפת המטוס באוגנדה . אהבתי את כל חמש הדמויות הראשיות את מזרחי-דוידסקו , אנשל , הוכבאום , עשת , השונות כל כך זו מזו שכל אחת. מהן בטוחה שרק היא עמדה לבד מול הטנק וניצחה עבור כל עם ישראל . אהבתי מ א ד את השנינות של בורקה ואת השיחות שלו עם אידי אמין .

     מההיסטוריה הקצרה המשוחזרת  בכישרון רב , ומהסיפור הכמעט בלתי הגיוני שלנו כאן על כל גווני האוכלוסיה , חילוקי הדיעות בפנים בשילוב האיומים מחוץ , לא התחבטתי ולא חשבתי לגבש דיעה בין עובדות לבין ניסים . מצאתי שהישיבה שלנו כאן היא נס כשלעצמו

    ביום ראשון שעבר התכוונתי לכתוב כאן כמה מילים על הספר "הדו"ח של ברודק" מאת פיליפ קלודל שהרשים אותי מאד

     משנקשתי על הדלת של ישראבלוג , לא נשמעה תגובה מעבר לדלת , אפילו רשרוש לא , ניסיתי לדלג מהמרפסת שלי , והסתבר לי שגם התריס היה סגור על חלון אטום .

      ניסיתי מהחלון של השכנים , מהמרזב , צלצלתי לחברים משותפים והם סיפרו שגם להם זה קרה והם מאד דואגים

     טוב שיש מי שיזם לפתוח בפייסבוק את החשבונות "ישראבלוגים הומלסים" ואת "פי אלף ניצולי ישראבלוג" שמצד אחד עזרו לנו להתאחד ולטכס עצה ומצד שני הוכיחו לנו כמה ישראבלוג יעיל וחסר כי חשבון פייסבוק על כל יתרונותיו לא יכול לשמש לנו תחליף מהסיבות שרק אנחנו , המשפחה , יכולים להבין . גם במות אחרות דומות אבל זה לא ישראבלוג

     ישראבלוג חזר לאויר , אני מתכוננת לקרוא הפוסטים של החברים , אך קודם אספר כאן על התרשמותי מהדוח של ברודק שהרשימה עליו בוערת בעצמותי :

הדו"ח של ברודק / פיליפ קלודל

     פיליפ קלודל הוא סופר חכם שסומך על האינטליגנציה של הקורא . הוא מתחיל את סיפורו קרוב לסופו אך מפזר רמזים על מה שקרה ואיך התרחשו הדברים לפני ועד לסיום כתיבת הדו"ח שלו , הקורא מסיק מסקנות מנסה , ולרוב מצליח להבין את השתלשלות העניינים בדיעבד , מצד שני יש סיפור מסגרת לסיפור העומק . סיפור המסגרת נכתב כסיפור מתח הוא מתקדם בקו ליניארי ומתאר את ההתרחשויות בזמן ה'אמת' של הסיפור

     זהו סיפור מרתק ורב רבדים על טבע האדם , השפה הציורית בה משתמש המספר מגלה את עושרו הפנימי של המספר וגם של הסופר , ומתארת את האישיות היצירתית הזו שכנראה הודות לה ולדימיון הפורה דמוי החלום , צלחה לעבור זוועות

     טרם סיימתי לקרוא את כולו וכבר הספר מלא בסימני העיפרון שלי והערות לגבי התובנות והחכמות של הסופר ובתוך הסבך העלילתי הליניארי והרגרסיבי , אני מרימה את הכפפה שזרק לי הסופר , ומנסה לנחש

     אני מנחשת איך היגיע הגיבור למצב בו הוא נמצא , אני מנחשת שהוא חזר לחיות בכפר שהלשין עליו ושבחר להמשיך לחיות בו למרות הדבר הנורא הזה , ולמרות שהחיללו שם כבודה ונשמתה של בת זוגו כשנעדר , שנשאר לגדל שם את ילדתו פופשט ( למה זה מזכיר לי את חנוך לוין ) ולכתוב את הדו"ח הנורא שעלול להפוך אותו ל"שליח" , ואנחנו יודעים מה עושים לשליח המביא את הבשורה הרעה

     ואני ממשיכה לקרוא במתח בספר החוכמות הזה בהנאה מחשבתית שלמה , הייתי מעזה להדביק לו את הכינוי ספר האמיתות ללא כחל וסרק ואני מקווה  בשביל המספר ובשבילנו לסוף טוב ולגזר דין מנחם לטבע האנושי הקשה , לבל יתברר לי כשליח , לא בסיפור ולא כ"שליח"" לטבע האנושי