B.logi

     כמו הראשונים שבאו לבנות, כן האחרים צריכים לבוא הנה בעינים פקוחות

     אולי טעות היא למשוך אנשים הנה בהבטחות אין סוף? אולי לומר את האמת, בואו כי אנחנו זקוקים לכם לבנות

     בואו כי לא קל כאן, בואו שנסו מותנים כי העבודה עוד רבה?

https://youtu.be/xWx3R7WaAQY

     כבר בחצי הספר נכתב במוחי פוסט . אי לכך מצאתי שזה הזמן להתעדכו בכתוב בגב הספר " הטנק " מאת יוסף ענברי , אך מה עיני קוראות אם לא דברי חכמה של דב אלבוים ואחריו עמוס עוז משבח משובחות

    בגב הספר אני תמיד קוראת אחרי שכבר יש לי תמונה משלי ודברים לומר . הפעם קיבלתי רגליים קרות  שגרמו לאצבעותי לקפוא - איך אעיז להוסיף מילים על דברי חכמים 

     במקום זאת חיפשתי בגוגל עוד על הסופר , מצאתי ראיון של הסופר עם קובי מידן , דברים בנחת נשמעים , ואחר כך את היוטיוב של ההשקה עם מיכה גודמן עוד מושא הערצה לדברי חכמתו , והמנחה - אלבוים ...

     אבל המילים מאיימות לפרוץ כנגד כל היגיון , אז הנה החצופות לפני שיצאו לגמרי משליטה :

     כשלקחתי את הספר לידי וראיתי את התמונה על הכריכה נרתעתי כי שום טנק ושום קסדה לא יגרמו לי לקרוא דברים לגביהם , אפילו לא המרצה המצוינת ד"ר רונית בועז שהכניסה אותו לרשימת הקריאה . בצר לי ובדיון פנימי החלטתי להתחיל לקרוא ורק אז אדע אם אוכל להמשיך או להחזירו לספריה

     מה שקרה הוא שכבר מהעמוד הראשון רותקתי , אפילו שהוא מעין דיווח על דברים שקרו , מצא ענברי נוסחה מקורית כיצד לעשות מזה ספרות . כדי לרדת לעומק החידוש צריך לקרוא את הספר שוב , זאת אני משאירה למומחים הנזכרים למעלה , אני נכבשתי מהנוסח הסרקסטי המעורב בחמלה . גדי טאוב ( בהשקה ) אומר שהאירוניה והחמלה מזכירים לו הומור יהודי

      הדמויות שטוחות כביכול , הן אינן מביעות תחושות במילים מפורשות  , המספר לא מוסיף ולא מסביר את פעולותיהן אבל מעשיהן מדברים עבורם ובהחלט עוררו בי רגשות , תחושות מתוך הזכרויות 

     אהבתי במיוחד את הציטוטים מתוך הדיונים בממשלה , משנינותם של רבין ופרס בזמן האקוטי של חטיפת המטוס באוגנדה . אהבתי את כל חמש הדמויות הראשיות את מזרחי-דוידסקו , אנשל , הוכבאום , עשת , השונות כל כך זו מזו שכל אחת. מהן בטוחה שרק היא עמדה לבד מול הטנק וניצחה עבור כל עם ישראל . אהבתי מ א ד את השנינות של בורקה ואת השיחות שלו עם אידי אמין .

     מההיסטוריה הקצרה המשוחזרת  בכישרון רב , ומהסיפור הכמעט בלתי הגיוני שלנו כאן על כל גווני האוכלוסיה , חילוקי הדיעות בפנים בשילוב האיומים מחוץ , לא התחבטתי ולא חשבתי לגבש דיעה בין עובדות לבין ניסים . מצאתי שהישיבה שלנו כאן היא נס כשלעצמו

   הטוב והבאסה לעיתים מתערבבים זה בזה , אין באסה ללא נקודות אור נקודת האור החדשה שלי היא שהצלחתי להיכנס לפייסבוק שלי .

   סוף סוף מצאתי זמן להתנתק מהכל , להרים רגל ולהשתעמם מספיק (כמה אפשר לקרוא , הטלוויזיה מתחת לכל ביקורת) ולהתמסר למייל הישן והטוב של בזק . להיזכר בסיסמא , לבדוק המייל ודרך המייל להגיע לפייס , וזה היה כ כ  פ ש ו ו ו ט , רק ראש נקי מדאגות הייתי צריכה כדי להגיע לזה

   ולמה כ כ חשוב לי הפייסבוק ? כי אני יכולה להתעדכן בעלילות חברי הווירטואליים ומה שהכי חשוב עבורי היא האפשרות לעדכן את הפוסטים שלי מישראבלוג לפייסבוק

   פעם הייתה לישראבלוג פלטפורמה מקפיצת פוסטים לדף של עמותת ישראבלוג באינטרנט , לשני עמודים שלהם בעצם , לעתים מזומנות עודכנו פוסטים של בלוגרים מישראב ושלי בעמודי החדשות של נענע ולפעמים בעמוד המגזין , והגאווה הייתה רבה

   כבר זמן רב שנענע לא משתף פוסטים שלנו והפייסבוק הפך עבורי לפתרון חלופי לתפוצה ושיתוף . אני לא מחוברת שם לעמודים סנסציוניים , רגשניים , מניפולטיבים , ווכחניים , רק לענייניים שבהם .            

   ולחברים

   וטוב לי ככה

.  הרגל למעלה ? זה כבר קשור למה שנאמר על נשים ( לא , לא על זה שדעתן קלה ) ומתי שהן מרשות לעצמן לנוח - עברתי עוד ניתוחון של נגעי שמש ברגל , ואני חייבת , אבל ממש חייבת לשבת ארבעה ימים עם רגל למעלה .

   בקיצור - חייבת לנוח

   את תמצית דברי ציפי ובוז'י שמעתי במהדורות החדשות והתאכזבתי מרה. התאכזבתי כי היו לי ציפיות, סמכתי ידי על תבונתם של הדוברים בעצרת המרכזית בכיכר רבין, חשבתי שאשמע דברים על רבין האיש, על פועלו, שירים לזכרו, מילים מחבקות את כלל האבלים, ובמקום זאת קיבלתי מילים רעות, מתלהמות, כמו 'מלחמה' ועוד שאיני רוצה להיזכר ולצטט כאן 

 לבי נפל

   אז הם לא אמרו יותר 'שלום' הם נוכחו שהמילה איננה רלוונטית עדיין, אז למה הם הכריזים הכרזות מלחמה ? האם לא יימצאו אצל דוברי העצרת המנהיגים שיכירו את דרך האיחוי של הקרעים בעם ? האם אינם רוצים או אולי אינם נבונים דיים לשם כך ? נכון, יש קיצוניים תאבי דם ושסע בין הלאומנים, אך האם הכרזת מלחמה על כל מחנה הימין, גם על הרוב הסובלני והשפוי היא הדרך הנכונה ? האם יש בה חכמה ?

   הרצח היווה מפץ גדול שממנו נחלקו שרירותית קבוצות לשתים עיקריות. הן מתרחקות זו מזו כהתרחקות בכוכבים בגלקסיה, קבוצה אחת שהיא ורק היא שואפת לשלום, מול הקבוצה תאוות הקרב שרוצה אך ורק במלחמה. ומי יצר את הדיכוטומיה הזו ? הקבוצה הטובה תאבת השלום, שאת פרשנותה לאותו שלום אפילו היא נוכחה שאינו מתאים למציאות הנוכחית, ובמקום לעשות חשבון נפש הם נראים נואשים לגמרי, מבקשים לעשות הון פוליטי פאתטי לעצמם, בהמשך הפילוג עושים שירות דוב לנאמניהם, כורתים את הענף שהם יושבים עליו, תוך כדי כך גם מקימים על עצמם את החלק השני שרק פירש את תהליך השלום בצורה אחרת, הם משמיצים ציבור גדול מידי ברצח המיותר, מקימים אותו על עצמם ועל נאמניהם ואין מוצא

   יש לי תחושה שיש עוד רבים כמוני, כאלה שטוב להם להישאר 'רוב דומם' ושאינם מקבלים את הייצוג המנהיגותי הנכון שיוביל את הפיוס, במקום זאת אנחנו נחבלים בעצרת שנאה, בהצהרות קיצוניות בצבעים של שחור או לבן, כאילו אין בישראל עם רב שיודע לנתח ולהבין את המציאות על כל גווניה המורכבים

   עם רב שיודע לכאוב את הרצח של האדם הנפלא יצחק רבין לא במותו ה רצינו, עם שאוהב אותו, אוהב את פועלו ובצורה זו היה רוצה לזכור את הארבעה בנובמבר הבאים

   ייתכן וזהו סוד גלוי: ספרו של ארי שביט "My Promised Land",יצא לאור בארצות הברית בשנת 2013, זכה לשבחים ואף זיכה אותו בפרס אניספילד-וולף 2014. הספר ייצא לאור בעברית רק ב-2017, זהו ספר שארצה לקרוא

   יש למה לצפות. בתוך אווירת המלל הרע בתקשורת לאחרונה ועריפת הראשים של כולם נגד כולם בישראל, כשנותרנו עם הבחירה ביו הרע למיעוטו\ ארי שביט הוא קרן אור שפויה עבורי שאני שותה את דבריו בצמא, מקשיבה לתבונתו בקביעות הוא יהיה תמיד נאמן לאמת ולא לדרך פוליטית שבחר אי פעם, הוא ייבחן מחדש כל דרך בהתאם למציאות מתהווה

   באווירה הרעה בארץ, כששימת הדגש על הרע אצל המתחרה, ארי שביט הוא הדובר שלי, כשהכשל של האחר הופך שמחה לאיד ולדוגמא היחידה של התנהגות בכל מדיום המוני אפשרי ואין דובר הגון שפוי, אינטליגנטי, רהוט בעל כושר ניתוח וחזון ונאמן לאמת שלו, שמכבד את עצמו וזולתו כמוהו, כפי שהיה פעם.

   לפני זמן קצר, אחרי שנים של צימאון במדבר הזה, ואחרי שנים של היעדרות מהתקשורת שמעתי אחד מהם ושתיתי בצמאון את דבריו. זה היה דן מרידור, ש'נמחק' באמצעים גרוטסקיים על ידי תכנית בידור סטירית כביכול, אך בעצם יורדת לרמות לא מכובדות ולמעשה לועגת לדברים החיצוניים והשוליים, משהו שכבר בגיל ארבע מלמדים אותנו לא לעשות.

   האם ארי שביט, המוהיקני האחרון בשטח זה ? אני מאד מקווה שנתעשת, והאווירה הציבורית המייאשת תיעלם ממחוזותינו

השגריר

ספרו החדש של העיתונאי והפובליציסט ארי שביט הפך להצלחה מסחררת באמריקה, וזינק לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ו"אמזון". בספר מגולל שביט את סיפור הקמתה של ישראל באמצעות שורת סיפורים אישיים, כולל זה של הסבא רבא שלו, ומגיע עד לתקופה הנוכחית ולאיום הגרעין האיראני. תומכיו יראו בכך עוד הישג מבריק, מתנגדיו יטענו שזו עוד פרובוקציה נפוחה בניסיון למשוך תשומת לב

http://www.mako.co.il/culture-weekend/Article-5589bad2a035341006.htm

נ"ב -

       יש עוד הגונים ונאמנים לאמת בתקשורת, (כמו בן דרור ימיני למשל ועוד מעטים שאפשר לשמוע ב'יומן' של הערוץ הראשון)

       אך לא אוסיף להזכיר שמות שמא אשכח מישהו