B.logi

     בהמשך לפוסט הקודם "יום ההתנשאות" אני חושבת שהיגיע הזמן להתסכל למציאות בעיניים ולהתמודד עם כל ההשלכות ומורכביות של השואה ומה שהיא עדיין עושה לנו.

     היגיע הזמן לצאת מההתקפות, ההתגוננויות, רגשות האשם, הבושה וכול מה שעושה לנו הזעם האצור בנו בעקבות נוראות השואה. רק להתאבל. גם זה די והותר

     רובנו המשיכו הלאה, עזבו את התחשבנויות העבר, הבינו שהתמונה מורכבת שלא הכול שחור ולבן ובנו את חייהם לתפארה. אך מצאתי שרבים בינינו עדיין חיים את העבר ואני מתכוונת לקבוצות שונות. יש את אלה שעדיין לא השלימו עם האובדן ומנציחות את חיי היהודים בעבר. הם נשארו 'שם', בטוחים שכדי לשמר את הזכרון הם צריכים לעצור את הזמן מלכת, לשחזר את החיים ההם אחד לאחד כולל הלבוש והשפה

     מצד שני אפשר למצוא בני ישראל שבטוחים שאם ימתחו קו על העבר, יתכחשו ל'יהודים 'ההם', שבגלל שלא קיימו את 'היה אדם בצאתך' הם באו על עונשם כביכול ולכן צריך להמציא יהודי חדש על חורבות הישן, להתבייש בישן ולשנוא כל מה שהוא מזכיר לנו. כן. לא רק אצל הדתיים יש 'היגיע להם כי עשו הרע בעיני ...' גם אצל הנאורים למחצה אני קוראת את זה בין השורות

     לדעתי זה החלק הגדול מהשיח, זה שמנציח את אימי השואה, עוצר אותנו ולא נותן לנו להתקדם ולבנות את חיינו. לא מתוך התחשבנות ותשובות לעבר ייבנה כאן שיח בריא. שיח בריא ייבנה לדעתי רק אם נביט לתוך העינים של הדבר הזה שעוצר אותנו, אנחנו צריכים לצאת ממעגל השנאות הזה ולנהל דיאלוג אמיתי ומפוקח מתוך כבוד לתחושות השונות

     אנחנו צריכים לזכור את הגיבורים, הקורבנות, להתגעגע, להנציח, להתפאר בעבר המפואר, להסכים שלא כולם היו קדושים, הם היו בשר ודם כמונו עם יתרונות חסרונות ושאיפות שנגדעו. צריך לאהוב אותם כמו שהיו ובמקום להתמקד בהתחשבנויות עבר ובנקם להעדיף ולהנצל את כל האנרגיות הטמונות בנו להפקת הלקח כדי שתיווצר כאן חברה בריאה

     המתישבים הראשונים 'ראו' את הנולד אף כי לא ציפו לזוועה שכזו. הם הבינו שבאמת צריך לבוא הנה לבנות ולהיבנות ללא קלישאות אך בינתים קמה הזוועה על כולנו כולל המתיישבים האלה שאיבדו את משפחותיהם. גם הם הוצפו ברגשות אשם על נטישה ובאבל ומי שבא 'אחרי' ראה בהם מתנשאים עקב השתיקה שיצר בהם ההלם שבנוסף לו, רק שנה אחרי כן איבדו בנים ואבות למלחמת ההקמה

     כל סוגי ההתמודדות האלה תקעו ו אותנו וא יננו מצליחים להתקדם. החשבונות רק מתנפחים ולא נסלחים, התקיעות החרדה וההלם האצור ביננו גורם לנו לעיתים אפילו לשאת את שם השואה לשוא.

     לא כל מי שלא מוצא חן בעינינו הוא היטלר ולא כל חשש מקרב צריך להיקרא שואה חדשה. השואה צריכה להישאר ייחודית ולו רק שלא תיווצר נבואה שתגשים את עצמה

      אני לא מכירה פתרון ולכן אני חושבת שרק שיח בריא בין כולם יוציא אותנו מה'תקיעות' הקשה הזו

https://youtu.be/Y30pfWIQfoo

שנים הייתי נוהגת לשאול כל ילד יוצא פולין שאך זה היכרתי מאין הוא בדיוק, מאין משפחתו, הייתי רוצה לעזור לאימי למצוא את משפחתה, ולעצמי להגדיל את משפחתי הקטנה, למצוא דודים ודודות, בכל פעם הייתי מתאכזבת מחדש וכשבגרתי הבנתי שהעיירה הייתה כל כך נידחת במושגים של אז, שלא ידעו אפילו לבטא את שמה, עד שאין טעם בכלל לחקור בנושא. השלמתי עם מה שהתברר לי כעובדה שהעיירה נחרבה, שנשארו רק הסיפורים של אימי על יופיה וסיפוריו של דוד שהיכרתי בבגרותי על חוויותיו מביקוריו שם... אבל זה כבר סיפור נפרד.

הסיפור היום הוא על חברה שהיכרתי כשנולד בני והתיידדנו מיד. היינו שכנות, אני הייתי כבר אם לבת שנתים.3, והיא אם לבת שנה, שלוש שנים אחר כך עברתי עם משפחתי לעיר סמוכה, נשארנו בקשר, נולדה לה עוד בת וגם לי. היינו נפגשים בחגים וחוגגים אותם יחד כמו משפחה, זה הפך למסורת טבעית, זה הירגיש מובן מאיליו.

בסוכות היה ברור שנתארח בסוכתם, שהרי שומרי מסורת הם, בחנוכה אצלי לסופגניות שהייתי מכינה עם כל הג'מעה, וביומעצמאות פיקניק אצלם בחורשה,

פסח אחד בהיר, אצלינו, אחרי תשע שנים של חברות משפחתית שכזו, שאל אותה בן זוגי דאז מאין הוריה בפולין, כמו קרה זה עכשיו אני זוכרת, הם היו במטבח ואני בדרך אליהם שומעת את תשובתה:

'בוליחוב'

קפאתי על עומדי ולא יכולתי לזוז או להוציא הגה, וכשכבר יכולתי הישלמנו פערים וכבר אינני זוכרת מי אמרה מה ובאיזה סדר, הוברר לשתינו שהורינו התחבאו באותה עיירה בממקומות מסתור שונים, שהם יצאו עם השיחרור מהמחבואים, כפי שנכתב בספר הזיכרון של העיירה. הראיתי לה את אחד המשפטים האחרונים בספר, שם כתוב שהמסתתרים יצאו אחרי השיחרור 42 אנשים וילד מספרם.

הילד היה אחיה, גם אותו כמובן היכרתי במשך תשע השנים של חברותנו האמיצה. בהמשך התברר לנו שהורינו היכירו עוד בבוליחוב, כשהוריה היגיעו כזוג צעיר לעיירה הם השתכנו מול בית נעוריה של אימי. אביה היה מנהל בית הספר העברי שם.

והורינו – הורי חיבבו אותה ואימה אותי - היו באים לבקר בזמנים שונים, ועד מות אימה לא זכו להיפגש אצלינו כי עוד לא יצאה האמת לאור, אבל היו נפגשים באזכרות לעיירה.

 
איתור קרובים 
כשבגרתי הבנתי שהעיירה בפולין ממנה הגיעו הוריי הייתה כל כך נידחת שלא ידעו אפילו לבטא את שמה. עד ש...

ישראבלוג מומלצים, 26.4.2014

42 איש ואישה וילד אחד

על העיירה הנידחת בפולין, שאיש לא ידע לבטא את שמה, והולידה גילוי מפתיע והרחבתה של משפחה שרובה ככולה נספתה בשואה  

רכבת התמונות של דור שני לשואה 

מגפת השנאה 

יש המון התחלות לסיפור הזה אבל סוף אין לו. ואין מנוחה. יש את ההתחלה של אימי. כי ככה בעצם הכל התחיל. כמה ימים אחרי שהיא אמורה לחגוג עוד יומולדת מגיע יום השנה לאבי. ותמיד אז המטפלת שלה בחופשה וכל הצוות הקבוע בבית האבות בחופשה ואין לה די כוחות להכיל את העצב עם עצמה. ובשנה שעברה היא כל כך חלתה עד שהיגיעה למחלקה הסיעודית בבית האבות, ומשם לתומכת. וכל מי שמכיר אותה שם יודע כמה עצובים לה ימי אוגוסט. השנה היא חגגה בשבעה עשר לאוגוסט יום הולדת 94. והיא החזיקה מעמד, והתעקשה להיות נוכחת באזכרה לאבי. ואי אפשר היה להניא אותה ואי אפשר היה להשכיח ממנה. אז התארגנו כולנו, בנה ביתה וחמישה נכדים להיות איתה.

ואני יכולה להתחיל מכך שביתי הצעירה לקחה על עצמה לעשות את כל התיאומים בין האנשים העובדים (כל הנכדים כבר מעט שנים אחרי צבא) לבין שעות הקיץ החמות שמזיקות לעורי. והאזכרה נקבעה ל 21 באוגוסט. אתמול בשעה שמונה וחצי בבוקר. השכם השכם יצאנו מבאר שבע ומראשון לציון שתי משפחות בשני רכבים לעבר בית העלמין החדש בבאר שבע.

ויש עוד התחלה לסיפור, ובה שלושת ילדי ואני מגיעים לבית הקברות. 2 דקות לפני אחי אמנו וילדיו, ואני לא מוצאת את הקבר של אבי, ואני מבוישת וכועסת על עצמי שאינני מוצאת את הקבר למרות שלפי כל הסימנים עמדתי במקום הנכון ואני אומרת: "איך זה שאני לא מוצאת... איך זה שאני לא מוצאת?"

ומגיע הרב ואומר: ”המצבה שבורה"

ואני אומרת לו: "מה פתאום שבורה, היא צריכה להיות כאן באיזה מקום"

ואני לא זזה ממקומי ומסתכלת מסביב ופתאום אני רואה ליד רגלי הימנית, אבן שיש אפורה, שוכבת ועליה חרוטה בעדינות בעדינות אותיות המילה,כמעט בלתי נראית המילה "שומק" בפולנית. והאבן שבורה, המצבה נפלה על פניה והסתירה את המילים היפות החרוטות על האבן השוכבת מתחתיה, מילים שצירף אחי בחרוזים, על האיש החכם השלו ונעים ההליכות ששמע נעימות הליכותיו נודע בכל העיר.

ואני רואה את ספסל האבן שעומד מחכה בחלקה – ואני רואה שצבע הספסל חום, ולא אפור כצבע השיש, ואילו השיש של המצבה אפור ונקי, ואני לא מבינה מה זה אומר. ואני רואה את אחי שהוציא מיד את האייפון. ואני מעריצה את השלווה והשליטה העצמית שלו לעשות את המעשה הנכון, והוא מצלם את הקבר בכמה זוויות.

ויש עוד התחלה. התחלת ההתחלות, הספקתי עוד להודיע לסמס לאחי (שלא תשמע) שהמצבה נפלה, אבל הם כבר היגיעו והוא לא הספיק לראות את ההודעה.

ואז, מהעבר השני אליו נמלטתי ראיתי את אימי מגיעה ורואה את השבר ואומרת: “למה? למה?”

והיה הדבר הראשון שאמר הרב אחרי שראיתי את המצבה השבורה - :"נו בטח, תראי איזו מצבה, מי בונה מצבות כאלה"

ואת הבילבול שחשתי לשמע הדברים. שהרי אני בהלם מוחלט ואילו הוא מדבר איתי על איכות מצבות ואני לא מבינה מה הוא אומר, אבל פרצה מפי זעקה: “ אבל למה לא הודעתם ?! יכולתם להודיע !! היינו מתקנים בלי שאימי תדע, והיינו עושים את האזכרה אז !!... אני מבינה שלא תהיה אזכרה היום...” והרב עונה במילים האלה:

" מה זה שייך אחד לשני"

ואז עשינו אזכרה על המצבה השבורה,

והלכנו הצידה להתרענן. והשלמנו פערים, ניסינו ל'הבריא' את המצב החוץ מציאותי הזה ואימי ישבה על הספסל בלי אומר ובלי דברים, והנכדים נהנו זה מחברתו של זה, ואני מאחי, וגילית על פניו נמשים חדשים, ושאלתי אותו אם הוא החליט לרשת ממני משהו. ולא שמתי לב שאימי לא טעמה דבר, אפילו לא לגמה לגימה.

רק כשישבנו איתה בחדר בבית האבות מוטלת חיוורת בכורסא שלה והנכדים יושבים ומסתכלים עליה חיוורים גם הם והיצענו לה שתיה, ותה ולרדת לקפיטריה איפה שכל חבריה ימצאו את המילים הנכונות להרגיעה, והיא רק מניעה את ראשה מצד לצד. מסרבת בחולשה.

הלכתי לחפש עזרה. יש מטפלות ויש אחיות, הן תדענה איך מתמודדים עם מצבים כאלה, והן מיד היגיעו, ואחת אמרה "אבל הרופאה אמרה שאת חייבת לשתות כל חצי שעה" ואמרו את המילים הנכונות, והיא לגמה טיפת מים, ואחכ עוד אחת. ואז באה חברה שלה וסיפרה איך הילדים שלה לא מרשים לה ללכת לבית העלמין, ו - ”אמרתי לך לא ללכת".

ורק אז אימי קמה ואמרה למישהי במסדרון: "הילדים רוצים לקפטריה..."

 ירדנו איתה והיא ראתה אותנו טועמים ושותים והצבע חזר ללחייה.

ובדרך חזרה הביתה שמתי לב שלא ראיתי את ילדי בכל הסצנה, אבל זכרתי שהם שתקו מסביב לקבר, ובשעת התפילה. וכעסתי על עצמי. ושוחחנו כל הדרך, ופתאום ראיתי, ראיתי את מה שראיתי ולא הבנתי קודם. על המצבה השבורה של אבי לא היה אבק. השברים היו טהורים ונקיים כשברי הקרח.

השבר היה טרי.

ונזכרתי בעובד שניגש אלינו כשהתרעננו בצל, ושמצאנו פתאום איזה עוגן באמצע המדבר לשטוח את טענותינו, והוא סיפר שיש עוד מצבות שבורות ושיש ונדליזם ושאת המצבות שוברים בוני מצבות אחרים. סוג של פרנסה. ושאלנו למה לא מגישים תלונה במשטרה ואמר שהיגישו כבר הרבה, ושעוד מעט ישימו תאורה ומצלמות במעגל סגור.

ואז אימי שישבה עד אז כפופה ושותקת קראה לו ואמרה: ”אתה יודע מי זה היה? אתה יודע שהוא מראשוני באר שבע? שכולם אהבו אותו? וכמה הוא תרם לעיר?” ונשבר לי הלב.

בבית עתיק בבאר שבע חיכינו שתסתיים בניין הבית הראשון בעיר החדשה באמצע החולות והמדבר. ארבע דירות לארבע משפחות היו בו.

רק בערב לפני השינה נזכרתי בדברים שלא התקרבנתי בהם מעולם, במצבות היחידות של משפחתי העלמין בבולחוב עיר הולדת הורי, שם הן מנותצות, איך שנים נאספים כספים לבנות חומה מסביב למנוע ונדליזם נוסף, איך המצבות שם הן פנינה אומנותית וראשונית עוד מלפני 500 שנה שמשם העתיקו סגנון מסוים לשאר קברי ישראל בפולין.

איך להורים של הורי אין בכלל מצבות.

איך בא אבי הניצול לארץ ישראל והתעקש גם הוא להיות חלוץ. ואיך בארץ ישראל מצבתו מנותצת

מְנוחָה לֹא נְכוֹנָה

רוּחַ שֶׁל זַעַם

מנתצת שישׁ

מִתּוֹךְ חָלָל

פָּרְחָה נָשְׁמָה

לְחַפֵּשׂ שַׁלְוָה

וְאֵין מְנוחָה

שייקה לוי, נומי ארץ

http://videoemail.iwowwe.com/VMail.aspx?T=E&L=9415081&D=5BA738FD-4620-4C65-987D-077B110B4EF9

עמותת ישראבלוג 23.8.20013 

http://www.nana10.co.il/

 מנוחה לא נכונה המשפחה מסרבת להאמין,

 אך נראה כי קבר האב נותץ על ידי בוני מצבות אחרים,

 המקווים למצוא כך פרנסה  

 אמנון, למה אתה מספר לנו שהפנית עורף להוריך כדי להידמות למשהו שנקרא אשכנזים? למה אתה מספר לכל העולם למי שרוצה לשמוע ולמי שאיננו רוצה לשמוע שנישאת לאישתך כי היא אשכנזיה?

שני דודים שלי רצו להידמות לבידואים, לפלחים עובדי האדמה בארץ ישראל פלשתינה, אז הם היפנו עורף למשפחתם, הותירו מאחור הורים ושני אחים, את האחות הבכורה ואת אבי הכי צעיר, ועלו לארץ בעליה הבלתי ליגאלית. דודי השני עזב לימודי רפואת שינים בוינה והתפלח לבאי המכביה הראשונה ונשאר בארץ. אני מבטיחה לך שגם הם התחרטו שהם נטשו את המשפחה בשביל אידיאל, בשביל לחיות בפתח תקווה של שנות ה-30 חיי מחסור, בשביל לסלול כבישים, בידיים, ואח"כ גם נישאו וילדו ילדים קטנים שעברו כאן את מאורעות מלחמת השיחרור, ניצולי שואה גויסו ומתו.

היגעתי הנה עם הורי בשנות החמישים. אבל אני הייתי ילדה של אחרי המלחמה הנוראה. רק אבי שרד מהמשפחה. אני בטוחה שאחיו התחרטו שנטשו את התרבות היהודית הגלותית בשביל אידיאל, לבנות ארץ ישראל חדשה של אנשים חדשים, שכונו אח"כ צברים. עד יום מותם הם התגעגעו למשפחות שנטשו. וכשראיתי אותם, וכשראה אותם כל העולם הערצנו אותם. והיו כאלה גלותיים שרצו להיות גם, ולא תמיד הצליחו, ולמדו לדבר בריש גרונית וללבוש מכנסיים קצרים וכובע טמבל.

ואתה יודע למה? כי באמת יש להודות להם שבאנו למדינה מן המוכן, כי באמת היה מה להעריץ, הם השאירו תרבות, משפחה בשביל אידיאל, בשביל לבנות מדינה ליהודים כדי שלא יהיו יותר קרבן לרדיפות ופוגרומים. על היטלר איש לא חלם, על האיש עם רגשי הנחיתות עם המוצא היהודי, שרצה למחוק את כל העדויות למוצאו.

ולמה אתה שינית את תרבותך ונטשת את הוריך? כי רצית להידמות להם גם, הערצת אותם גם, אבל האם עשית זאת בגלל אידיאל?

לא!

עשית זאת למען עצמך והתפתותך האישית. וזה ההבדל הגדול. אתה בנית את עצמך, אבל האנשים ההם שנטשו אב ואם בנו מדינה סיכנו את עצמם, הקריבו את עצמם למען כך. אתה בנית את עצמך, טיפחת את המניירות החיצוניות, אבל לא למדת עד הסוף את הסיפור, הוא לא עניין אותך כי כל כך רצית להיות.

אז מה? אתה מתחרט עכשיו? שילמת מחיר? על מה? על התפתחות אישית ובניית אגו ריק מתוכןשלא מבין ולא מכיר לא רוצה להבין ולא רוצה להכיר את הסיפור האמיתי? ועכשיו אחרי שגבהת ורמת אתה מנסה להבעיר את השטח?

והאנשים הנערצים האלה שבאו, סללו, נלחמו, נלחמו על העברית? גם אני, עולה משנות החמישים, וגם אני אכן מעריצה אותם על מפעלם, כי הם בנו את המדינה הזאת יש מאין.

אז הם מגובשים? ויש להם גאוות יחידה? ואיש לא יכול להיכנס לתוכה? לא אני ולא אתה, אני בחרתי להודות להם ולהעריץ אותם עד סוף ימי ולהרגיש חייבת להם ורק להצטער שלא הייתי חלק מהם אבל לא במחיר מחקת אישיותי הייחודית, אני עדיין מדברת בריש מתגלגלת, מכנסיים קצרים היה לי נוח, כובע טמבל שנאתי ואני יודעת להוקיר תודה וטוב. האני לא מנסה להיות מישהו שהוא לא אני ובהחלט חשה חייבת וחשה שהשליחות שלי היא לשמור על המדינה הזו, גם מבפנים, לחבק ולאהוב את כולם, להכילם ולא לכעוס שאינני יעולה להשיג את מה שלא ניתן כבר להשגה. את מה שכבר הושג..

ואתה?

מה?

לפי הפרומואים של התוכנית הבאה אתה מנסה להבעיר את השטח. בתוכנית השנייה דובבת אנשים עד שיאמרו מה שרצית לשמוע. והראית לכולם את חצי הכוס הריקה. האם תמשיך בזאת גם בתוכנית הבאה?

האם תתעלם ממשה וחצי? מאשכנזי? ממופז? משלמה מעוז, מראש הפקולטה בפועל ללשון באוניברסיטה העברית פרופ' בן אשר? מרינו צרור? מבן דרור ימיני? כי הם אינם מתאימים לתיאוריה שבנית לעצמך בחוסר כנות ובחוסר הבנה של חצי הכוס המלאה, של התגבשות חברה חדשה בישראל, חברה שיכולה להיות לחברה דוגמא.

יש כל כך הרבה עורכי דין בני עדות המזרח, ושופטים. אז בבית המשפט העליון אין? זה מה שמטריד אותך? ומה עם זליכה? ושטרית? ופרופ' עוזי רבי? והם אפילו לא שינו ולא ניסו לשנות את שמם. ויש עוד כל כך הרבה שתקצר היריעה למנותם כאן. ואני מקווה שהם ייצאו נגדך.

אמנון, הכנסת את עצמך לבוץ. אל תגרור את כל עם ישראל היושב בציון לתוכו.

1. מדליקי המשואות תשע"ג (2013): דינה אוסטרובר 

   ► 2:41► 2:41

   www.youtube.com/watch?v=k1E5bPSc9nk

   לפני 11 שעות - הועלה על-ידי YadVashemHebrew

   דוניה הכירה את מנהל החשבונות היהודי שלמה ריינהרץ ואת אשתו מרים ששהו במחנה סמוך. דוניה בת ה-17 ידעה שגורלם נחרץ למוות באקצייה הצפויה למחרת והציעה ...
2. סרטונים נוספים עבור שלמה ומרים ריינהרץ »

מכיון שנשארתי ב'ארץ' ללוויה לאיש המופלא מהפוסט הקודם, לא יכולתי לעלות לירושלים לטקס אליו הוזמנתי. בערב זכיתי לראות בטלויזיה את מצילתה המתוקה של אימי, שהיא כאם שניה לי. הרי בזכותה אני כאן. מצמרר.

כל חיי אני זוכרת אותה כאישה מלאה בשמחת חיים. את כל חייה, ועוד יסופר בה רבות - היא מקדישה לעזרה לזולת. 

היא הדליקה משואה ולפני כן סיפרה את הסיפור שלה, איך נפרדה מהוריה ברכבת ל'שם', לשום מקום. קפצה ממנה, חזרה לעיירה. 'רציתי לחיות' היא אומרת, 'אבל כשחזרתי הרגשתי שלא היה למה לחזור'.

היו לה כוחות נפש לברוח לעיירה של הורי עם צלב על חזה, שם פגשה את הורי והחליטה להחביאם. היא לא גילתה להם עד סוף המלחמה שהיא יהודיה. כל כך מסוכן זה היה.

מרגש היה לראות על המסך הענק, שם בטקס, לעיני כל האומה ומכובדיה, צילום של הורי הניצולים, צעירים ואלגנטיים - אחרי כל הזוועה. 

סיפור העיירה שלהם סופר בספר 'האבודים'(1). ספר על משפחה אבודה בעיירה שאבדה. לפני שנכתב הספר איש פרט לניצולים לא ידע שהייתה, לא ידעו לומר את שם העיירה. היום בזכות האיש שהלך אחורה בזמן בעקבות משפחתו, ובזכות איכות ועצמת כתיבתו, יודעים אפילו בסין לומר את שם העיירה.

ואת סבי כמו שדות(2), אני יכולה רק לדמיין(3) ולעשות קפיצה בזמן, כאילו לא היה.

(1) 'האבודים' - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=690765&blogcode=12972356

(2) שדות - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=34892&blogcode=13735322

(3) והיה אילו - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=690765&blogcode=12427727