B.logi

     מוקדש ל'שדות' באהבה וירטואלית

בעצב שלא נגמר ובגעגועי אין סוף

       החיים של הגיבורות בספר הרביעי * בסדרה ''החברה הגאונה'' מאת אלונה פרנטה ולרוב גם בשלושה הקודמים, כל כך אינטנסיביים וסוערים כאילו הם חיים על 'פי הר געש' מה שנכון גם עובדתית. הכל סובב סביב נפולי העיר שלרגלי הווזוב "כאן קיים הווזוב, שמזכיר כל יום שאת הפרויקטים המאתגרים ביותר, של אנשים רבי עוצמה, את היצירות הכי נהדרות, יכולים האש, רעידת האדמה, האפר והים, להפוך ללא-כלום בדקות ספורות" *

     החיים האינטנסיביים שלהם מתהפכים כל רגע בדרמות הופכות קרביים, יחד עם זאת הספר כתוב בצורה ייחודית ביותר ומשאיר מקום למחשבה והתלבטות, הסופרת מפרשת כל מקרה כאילו היא כותבת אותו בזמן אמת, אפילו שבהמשך מסקנותיה על אותם אירועים מתהפכות כאשר היא נזכרת בהם במרחק זמן או כאשר היא מבררת דברים.

     האימפולסיביות הזו אופיינית לאופי הדמויות שאינן יכולות לנהוג אחרת אלא בהתפרצויות זעם, אצל הסופרת הדברים מתבררים בדיעבד רוב הדמויות הנפוליטניות (פרט לנינו) כולם פועלים מהבטן.     

     המספרת אלנה , מצליחה להשיט את שלוש בנותיה במים הסוערים האלה בתבונה בהבלגה ובסובלנות. מאז ילדותה שלה היא נזעקת כפותרת בעיות, מצליחה לראות את הדברים ממרחק רואה את הדברים ניכוחה לא כופה את דעתה. פרט לגברים בחייה שמוציאים אותה משלוותה - רק הם מוציאים מתוכה את האגרסיביות הנפוליטנית - לא נמצא אותה מתפרצת. חברת הנפש הגאונה שלה לילה לעומתה סוערת כל כך בתוכה עד כי כל מי שמכיר אותה מתאר את מוחה בצורה גראפית וכמעט כולם משתמשים באותם מונחים לתאר אותו.

     התיאורים בחלק מהספר נעשו לפתע עלובים ומשעממים , רק תיאורי שיחות של מי אמר מה ומתי וכשהסערה חזרה אחרי שילדה את ביתה השלישית הבנתי שהיא כתבה באותו הלך רוח שהייתה במשך כל ההריון שלה, מבטה היה מופנה פנימה, לעולם שבחוץ הייתה אדישה. ראיתי בזה מאופי הכתיבה הייחודי שלה כפי שהבנתי אותו - הוא נע כאילו בספירלות מכאן ועכשיו הסובייקטיבי עד למבט האובייקטיבי. זה כבש אותי זו דרך כתיבה מאד מורכבת והלוואי והייתי יודעת לאמץ אותה

     ראייתה ותיאוריה גרמו לי להיזכר בתמונות ילדות ובסיטואציות שלי עם חברות, עם משפחה, עם בני זוג, עם ילדים וזה כבש אותי. נזכרתי בדברים ובהתנהגויות שנשארו בתוכי כמשהו להתחרט עליו, להתבייש בו. שפטתי עצמי לחומרה והנה במרחק זמן כשעלו מהאוב תוך כדי הקריאה, הפרדתי ביני הילדה לבין עצמי עכשיו. הבנתי שהילדה היא אמנם אני אבל אני אחרת שמותר היה לה לטעות לבין אישיותי כפי שהתגבשה עד כה. סלחתי לעצמי. האם זו לא סיבה מספקת לחצות את הנהר רחב הידיים הזה של ארבעת הספרים עבי הכרס האלה?

     לא אסתפק בכך. איכויות רבות מזוויות מבט שונות מצאתי בספר המרתק הזה, וכנראה שאקדיש לו עוד פוסט או יותר

-

* אלנה פרנטה "הסיפור של הילדה האבודה"

                          החלק הרביעי של סדרת הסיפורים.                             

                          הנפוליטניים שהראשון שבהם

                          "החברה הגאונה"

     מנהג נפוץ וידוע הוא שאמא לתאומים זקוקה ליד נוספת בטיפול בהם שלא נאמר על שלישיה שאז צריך לאדם נוסף שישמש כעזר כנגד כולם - השלישיה והמטפלים .

     מי שנולדו לו כבר שניים קטנטנים , ואפילו לא תאומים , אלא רק כשנה שנתיים מפרידות ביניהם , יודע שלאחד תהיה זו משימה קשה לספק את צרכיהם , שהאופטימום לכך הוא 1 על אחד , מבוגר 1 על פיצקוש 1

     אם. למשל קטני 1 חש לא מובן , בוכה וצריך לשלול סיבות לבכייתו כמה זמן זה יקח ומה יעשה השני בינתיים ? נושיב אותו בלול , ואז גם הוא יבכה כי הוא אמנם במקום מוגן , רואה את אימו , כל עולמו , דאוגה עם תינוק בכיין , ואז עצוב לו , והוא בוכה גם .

     עם התמונה הבהחלט רגילה ומתקבלת על הדעת הזו בכל בית עם פעוטות , אני מנסה לדמיין לי. קבוצה יותר גדולה של תינוקות , הרבה יותר גדולה  - בפעוטון . נאמר עשרה , כשבמצב האופטימלי ואולי אפילו החוקי 3 יטפלו בהם . אז מתגבשת בדמיוני תמונה עגומה שאיני רוצה לראות . ובדימיוני אני רואה האכלה , החלפת חיתולים , אולי שיר , סיפור - בשיטת הסרט הנע , תינוקות שוכבים או יושבים בלולים מחכים כל אחד לתורו . אין מה לבכות , אמא לא כאן , עוד מעט יגיעו אלי ויעשו בי מה שיעשו , והזמן יעבור עד שאמא או אבא או סבתא יבואו

     עצובה לי התמונה , עצובה לי הרבה יותר בגלל הידיעה שילד עד גיל 3 אימו היא כ-ל עולמו , וכשאמא לא כאן היא . . . איננה !

     תינוקות עד גיל שנה בערך לא יודעים כי דבר מוסתר מעיניהם ממשיך להיות קיים , ואז אין אמא ( או סבתא או אבא , או מטפל אחראי ) ותחושת נטישה שהילד לא יוכל לבטאה במילים עלולה להתקבע בו חלילה ל ת מ י ד אם יחוש שלא מבינים אותו , או עסוקים בתינוקות אחרים

     אחד הדברים הראשונים שעשו עלי רושם כביר בלימודי הפסיכולוגיה ההתפתחותית בצעירותי בסמינר והשאירו בי רושם בל יימחה , היה המניפולציות שיכול לעשות תינוק בן יומו על אימו ואין לו בכלל אמצעים או יכולות

     אין לו ? והנה ההפתעה אם הוא לא מרוצה מהטיפול בו , הוא עלול לפתח עצירות כעונש , והמתנה היפה ביותר שהוא יכול לגמול לאימו זה חיתול מלא        . גדול ונרחב הוא הידע שנרכש במשך השנים על תינוקות , על ילדים חסרי כושר ביטוי , אפילו אם הם כבר מדברים הם עדיין אינם מודעים לרגשות ולא יכולים להביעם במילים  ( ואז לפי הצבעים שהם בוחרים אפשר 'לקרוא' למשל את מצב רוחם ולפי הציור את תפיסת עולמם ) . לאחרונה התפרסמו מחקרים על השפעות חיצוניות אפילו על עוברים בבטן אימם .

     המפתיע ביותר הוא שיש תופעות והשלכות על התנהגויות של ילד שהן אקסיומות שלא מתיישבות עם ההיגיון של המבוגר . אפילו שלמדתי הרבה , כשנולדה בכורתי 'בלעתי' כל ספר שהיה בנמצא בנוגע לגידול ילדים , הספר האהוב עלי ביותר אז , היה . המקצוע הורים מאת ד"ר דודסון .

      הנושא הזה היה תמיד קרוב לליבי וריתק אותי , אהבתי לצפות בהתנהגויות שלהם וללמוד סיבה ומסובב , תמיד למדתי דברים חדשים , וראיתי איך כל ילד נוהג אחרת בסיטואציות דומות . ריתקה אותי העובדה שאצל כל ילד אראה תוצאות אם אנהג בצורה המתאימה לו

     לפי כל האמור לעיל קשה לי לראות ילדים בפעוטונים , תמיד יש לי תחושה שהם לא מאושרים שם . הדבר הפך לאופנה בקרב הורים צעירים עד כדי לחץ חברתי , הורים עובדים נאלצים לחפש תחליפים לזמן היעדרותם , לפעמים לא יכולים להרשות לעצמם מטפל , ואז הבחירה היא בפעוטון , הדבר הפך לאופנה .         גם מי שלא זקוק אקוטית לחלופה טיפולית חש לא נוח והולך עם הזרם , ואפילו נוצרו אמונות לא נכונות - הילד יתפתח מהר יותר וילמד מהר יותר לדבר . ובכן , זה לא נכון

     גנים ציבוריים ריקים כמעט מילדים מעל לגיל שנה וחצי , ילד מעל שנה וחצי שיגיע לגינה כזו לא יימצא חברת בני גילו ואז נוצר כורח נוסף לצרפו לפעוטון שימצא בו ילדים בני גילו , והוא זקוק להם אפילו שעד גיל 5 ילדים לא מסוגלים לחלוק , לא משחקים יחד אלא זה ליד זה

     אם כך ישאל בצדק קורא שורות אלה והשורות בפוסט הקודם , אם כך למה רשמתי את ילדי בגיל קרוב ל -3 לגני ילדים ולא בגיל 5 כמומלץ בספרי ההמלצות של אז ? מאותה סיבה בדיוק אשר גורמת להורים להכניס היום ילדים לפעוטונים , לחץ חברתי וגינות ציבוריות ריקות מילדים בני גילם                         

-

                                                  " נכתבה שניה בסדרה

________________________ http://reshet.tv/item/news/domestic/education-society/newsitem-718157/

     ככה זה כשבוחרים לתת את פרס בראשית לשחקן קולנוע . אני תוהה אם לא היה בנמצא מישהו\י ראוי\י יותר לפרס לפי הגדרתו .  

     נתן שרנסקי, המכהן כיו"ר ועדת הבחירה , אמר בהקשר למטרת הפרס כי: "ברוח היהודית יש שילוב מיוחד של ערכים וחוזק. ערכים שלא מיטשטשים עם השנים, אלא שומרים על גוניהם הייחודים, גם כשמסביב סערות מאיימות. ממשה דרך הרמב"ם, מאיינשטיין ועד בן-גוריון - יהודים ידעו לתרום לעולם בדרכם הבלתי מתפשרת, לדחוף קדימה ולעורר השראה להמצאות, לפיתוחים, לחשיבה וליצירה. כעת אנו רוצים להודות על כך ולמצוא את ממשיכי דרכם של הגדולים ביותר (https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A1_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA    

     נטלי פורטמן היא אישה יפה מקסימה ומוכשרת , אבל אם נבחן את דברי שרנסקי , האם נוכל להשוות את פועלה למען העם היהודי כמו את פועלם של דוד בן גוריון ואיינשטיין שהוא מביא כדוגמא ? האם נוכל ליחס לה המצאה ? פיתוח ? חשיבה ויצירה שתרמה לעם היהודי פרט לגאווה שיש יהודיה מפורסמת מקובלת בעולם , יפהפיה ודוברת עברית ? 

     עכשיו משניתן לה פתחון פה כראוי למקבלת פרס יכולה נטלי היפה 'לקפוץ מעל הפופיק' כפי שהורי היו מכנים זאת וגם להכריז בראש חוצות דעות מדיניות שאינן מתחום מומחיותה ואפילו זכות בחירה אין לה (יש לה?)    

       אין לי דיעה בנושא עליו עמדה דעתה כי יש להחרים , מכיוון שזהו נושא שיותר מכל עשוי להשפיע על ביטחון המדינה , ואני , בנושאי בטחון המדינה איני מוכנה להתערב ולו בשל חוסר ידיעתי ומכאן גם חוסר הבנתי המעמיק בנבכי הנושא .  

    הייתי יכולה לנצל במה זו , את במת הפייסבוק כדי להתבטא בנושא הנ"ל בראש חוצות . אני , הקטנה שבמותי כה שוליות בוחרת שלא לעשות זאת , והייתי מקווה שגם אנשים 'חשובים' ממני בעיני עצמם או בעיני רבים , ואפילו מאד ינהגו כך .   

    לכן הייתי שוקלת חזור ושקול במי לבחור כראוי לפרס חשוב שכזה , הייתי באמת שמחה אם היה נבחר אדם ו/או אישה שפעלו ותרמו באמת לעם היהודי ועשויים להוות דוגמא  ומופת

   בערב חג השבועות ביליתי בחדר זבל , ומעשה שקרה כך היה :

   בשש בערב יצאתי לקנות סיגריות בקיוסק , כשהיגעתי הביתה לא מצאתי המפתחות לא בדלת לא אצלי , חזרתי לקיוסק , אוריאל ליווה אותי לחפש בדרך - לא ! ! !

   האפשרות היחידה בפח הכתום

ירדתי , הצצתי , לא רואים , לקחתי פנס מעליזה , מצאתי אבל עמוק מידי , בשלב זה התעקשתי להמשיך בלי להטריד חתני יאמר לזכותי , וגם לא את אוריאל. השש לעזרה , מצאתי איזה מקל הרמתי החליק , הרמתי החליק , השכבתי את הפח ו - המפתחות נ ע ל מ ו כבר הייתי בטוחה שמשהו מתעתע בי , הסתכלתי סביב - אין איש , אין רמז לרוחות , או חתולים שחורים .סחבתי הפח לאור בכניסה ל'חדר', השכבתי אותו מהצד השני , די כבד אפשר לומר , הוצאתי פלסטיקים - אין , הארתי בפנסים משהו נצנץ בג'יפה שחורה , זחלתי פנימה והוצאתי

   בדרך למעלה החלטתי . במקום להתפנק ולנוח כמעה בשבועות השנה , עדיף כבר להתעייף מהכנת. מאכלי חלב שממש , אבל ממש לאא טובים לי , מלהתעייף ככה . חברה אחרת אמרה שמרקתי עצמי לקראת לימוד תורה . ושנלמד השבת שיעור פילוסופיה שהפסדתי ( דקארט השם ישמור )

   היגעתי כולי ג'יפה לעליזה ( שכנתי תבורך ) ניקינו המפתחות והידיים באקונומיקה , הידיים עדיין מריחות מאקונומיקה , היציעה לי תה , אמרתי קודם השימלה לכביסה ואני לאמבטיה ,

אחרי נקיה הדלקתי נרות

   היגעתי לעליזה נקיה , אחיה וגיסתה ממאוסטריה בינתים היגיעו וקיבלנו תה ואני עוגה לא גבינה

חג שמח

   לאחרונה ראיתי ברצף כמה סרטים מרשימים*, שלושה מהם תוצרת צרפת ואחד תוצרת איטליה. הסרטים הצרפתיים נפלאים בעיני כל אחד מיוחד ושונה בדרכו, הם מהנים חכמים, פיוטיים ומשאירים חותם

   "לחיות עם אמא" שחקנית קשישה מרתקת, נותנת לנו שיעור מלא חיים איך לחיות אותם

   "המזכרות" על פי הספר הפיוטי הנפלא והיוצא מן הכלל של פואנקינוס, הבמאי בגאוניותו לא מעתיק את הספר למסך, ולכן לא מאבד מקיסמו, אלא מאיר פן אחר של הספר, קומי, נפלא ונוגע ללב

   "נפלאות החושים" קסם של סרט, יחיד ומיוחד, ינצר בליבי כל עוד ...

   את הדיבור אני בוחרת להרחיב על  "חיים משוגעים", סרט איטלקי כמו שרק איטלקים יכולים לעשות. מידי כמה שנים הם מפציעים עם הברקה בלתי נשכחת, האחרונים שהשאירו עלי רושם כה רב הם "סינימה פרדיסו" ו"הדוור", כל אחד יחיד ומיוחד, יצירת מופת

   גם "חיים משוגעים" הוא יצירת מופת לטעמי, הלכתי לצפות בו ללא כל רקע פרט לכך שזכרתי שהוא קומי, מה שהביא אותי לצפות בו. יש אמנם הרבה הבטים קומיים בסרט הם על סיטואציות לא קלות וההבט הקומי מרכך אותן מעט

   לא אספר דבר על העלילה, מכיוון שהלכתי 'טאבולה ראסה', הופתעתי והוקסמתי, לא ארצה לקלקל את המומנטום גם כאן. הופתעתי מהמשחק היוצא מן הכלל של השחקנית הראשית, היא הממשיכה לטעמי את השחקניות האיטלקיות הגדולות, ויש גם הומאז'ים בסרט - למשל הריצה, הנפילה והקימה כדי להמשיך לרוץ בשמלה ועקבים אדומים – הומאז' לסופיה לורן ( אם אינני טועה לסרט בין שתי נשים ) את המזרקה אמנם לא ראיתי אך היא היתה בתודעה לאורך הסרט, משרה תחושה כאילו קסמה מרקד ברקע ( השמשיה ?) כמו בסרטים הישנים ובהומאז'ים לה.

   הסרט סוחף, אהבתי את התסריט, את הדיאלוגים היוצאים מן הכלל, את המשחק  ה נ פ ל א, ואת כל מה שאיטלקי בסרט, אך גדולתו של הסרט היא האנושיות שבו. הסיפור, האירועים כפי שהם מוצגים, על סף האבסורד, לא יכולים לעורר אמון בשום ארץ פרט למקום בו הם מוצגים - איטליה

שחקנים

ואלריה ברונו טדצקי  מיכאלה רמוזוטי

במאי/ת

פאולו וירזי

תסריט: פרנצ'סקה ארצ'יבוגי, פאולו וירזי

ז'אנר קומדיה  דרמה  זר

אורך  118 דקות

שפה איטלקית

מקום / שנה איטליה / 2016