B.logi

    בהמשך לפוסט* של שלי ב. בבלוג שלה 'אופוריה זמנית' על כיכר המדינה המוזנחת אני יודעת שמתוכננים לשם מגדלי ספירלה בגובה עצום, בנוסף לירק והעצים המתוארים בשיחזור - הם אמורים לפצות - ובינתיים הכיכר מוזנחת כמתואר אצל שלי, ואף אחד לא חושב, לא העיריה ולא היזמים, שכדאי ואפילו לבינתים לפנק אותה קצת, ואת התייר המזדמן, ואת התושבים סביב שזה הנוף שלהם.

     ואפילו שתקושט כיכר המדינה בירק אחרי השלמת המגדלים - אותי אישית זה לא יפצה. מאז ומתמיד סלדתי מרבי הקומות האלה שאמורים לגרד את השמים עבור האדם השאפתן. תמיד הם עשו עלי רושם אלים, כזה שמשתלט על פיסות התכלת ומסתירן, שגורם לצפיפות ומשתלט על הטבע

     גם את היוהרה שהם משדרים אני לא אוהבת, אני רואה בזה חוסר צניעות. כבר זמן רב אני עדה מחלון ביתי להתנשאות הזאת ולגימוד העצים העצומים והמפוארים האלה שהיו משאת נפשם של התושבים הראשונים. כל כך רצו הם לעצים האלה, שתלו וטיפחו ואולי חלק לא זכו לראות בפואר תפארתם, ועכשיו הנכדים, הנינים, צריכים לחפש את הטבע רחוק מביתם

     הם צריכים להיעזר במכאניקה של ההורים והסבים כדי לזכות בקצת שמים וצבע פריחה ולנעימת הציוץ המגוונת, כי הטבע העירוני הולך ומתגמד, הולך ונעלם, רק יונים עורבים ומיינות נשמעים בין צרימות העיר

     והאויר, אויר צח לנשימה, כמה יעיל ובריא החמצן שהירק והעצים פולטים, כמה זקוקים תושבי העיר לריאות הירוקות האלה

"שלי ב. כיכר המדינה

https://googlecoilsearchqd790d795d7a4d795d.wordpress.com/2019/04/22/%d7%9b%d7%99%d7%9b%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94/

     החלטתי ביני לבין עצמי לא לראות, לקרוא או לשמוע חדשות כמה ימים. ככה תמיד הייתי עושה כשהחדשות היו קשות מידי, הייתי מתחמקת מהן ואת העיתונים הייתי שומרת סגורים כמה ימים עד שחשתי שאני יכולה להתמודד ואז, כשהייתי חשה שאני כבר יכולה להמשיך ולחיות ביומיום עם המציאות שהשתנתה, הייתי פותחת את העיתונים, עוברת על הכותרות. להיות בעניינים.

     על התמונות החיות והפרשנויות בשידורים הישירים כבר דילגתי. עם העתון היה לי יותר קל להתמודד, והחיים המשיכו על הטוב והפחות ממנו

     לפני שנה ב ד י ו ק אושפזתי בבית חולים עם דלקת ריאות. צירוף המקרים הזה לא מוצא חן בעיני ולכן החלטתי מה שהחלטתי. אני לא כל כך מבינה למה החדשות עד כדי כך קשות לי. נתניהו כבר זמן רב מידי בשלטון ופוליטיקה בריאה, כמו כל דבר זקוקים לרענון. אני מכירה את זה מההוראה, מהמשרדים שאני זקוקה לשירותים שלהם כשאני נתקלת באנשים שלא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה - שחוקים או מסואבים. לא לחינם הומצאה שנת השבתון.

     ובכלל בעניין ההוראה, רציתי תמיד להציע שמחנך יתחיל תמיד לחנך בגן ו'יעלה' עם הילדים לבית הספר, זה היה רק תורם לילדים ולמערכת,  מורה שיודע מה לעשות בגן כדי להכין את הילדים לבית הספר, ומצד שני מורה שיודע את נפש הקטנים שמגיעים אליו. גם בין החטיבות הייתי עושה כך אם זה היה בשליטתי (על חטיבת הביניים הייתי מוותרת, כמה אלימות נוצרה בחטיבות מיום הקמתן)

     אבל אם נחזור לחדשות היום ולמה זה כל כך משפיע עלי? - ראשית לא מתאים לי שראש הממשלה של ישראל ייתבע בבית משפט. אני לא בטוחה שהמדינה הקטנה והצעירה שלנו זקוקה לזה בנוסף לכל צרותיה. אני חשה שאנחנו עדיין זקוקים להמשיך ולטפח את חוזקנו המוסרי בעולם, שדימויינו בעולם איננו איתן דיו להתמודד עם בושות שכאלה. עוצמה בטחונית וטכנולוגית זה נהדר, אך לא די בזה.

     למה זה משפיע עלי כל כך? אני בהחלט חשה שמה שקורה כאן כן ישפיע על עתידי, עתיד ילדי ונכדי, שזה בהחלט שייך ל - Well-being שלי. (אני כל כך שונאת להתהדר בשפות זרות אבל לא מצאתי ביטוי מתאים שגם יהיה נעים לאוזני)

     ובקשר לנתניהו,  אני בהחלט הייתי דורשת ממנו לשפר דברים, אבל את להעמדתו לדין מחשבתי אינה סובלת. מה גם שהוא עדיין מצטייר לי כאדם הגון שפיו וליבו שווים.

     אני מאד מקווה שהתביעות 'לא יחזיקו מים' כמו שאומרים - שיתבדו, ושאת השלטון נחליף בקלפי ולא בבית המשפט. ולמשפטנים אציע להיות יצירתיים, למצוא פתרון מחוץ לכותלי בתי המשפט כמו שמציע הבמאי החכם אבי נשר בסרט "סיפור אחר"

     אתמול לא שמעתי חדשות. כל היום. נמאס לי מתחושת חוסר היציבות,  ממלחמת הכל בכל - בראש ממשלה, במערכת משפט, בעיתונות. כולם מאשימים את כולם, כולם תובעים את כולם. המערכת הפוליטית איבדה את כבודה, היא  נלעגת. יש תחושה של אנארכיה.

      מעציב אותי לראות מנחים / מדובבים ועל פניהם הבעת אושר. על מה השמחה אני לא מבינה. למדתי משהו בחיי, שיש דבר כזה שנקרא שמחה לאיד, האם שכחו שגם הם חלק מהאיד הזה?

     יש תחושה כאילו מישהו טורף את הקלפים, משסה אנשים זה בזה כשהאיום האולטימטיבי הוא העמדה לדין. העמדה לדין היתה פעם הפתרון המושלם, מי שתבע ומי שנתבע ידע שצדק ייעשה. היום כבר לא מאמינים בצדק שיפרוץ ויפיץ בית המשפט למען יראו ויראו ואני איני מבינה למה. גם בהליכים נגד אנשי ציבור.

     אני יכולה רק לשער, לנחש, לפתח תיאוריות קונספירציה, אבל אין לי די אינפורמציה כדי לקבוע, ובכלל מי שם אותי כפוסקת דינים?

     כותרות בעיתונים, כבר קבעו אשמה. הם כבר שפטו. אך האין המילה הכתובה מאיימת מכל? קוראים מצטטים ושופטים. ופתאום פרשה חדשה, על שופטים שמתמנים ללא כישורים, טובות הנאה,

     מאד עסיסי.

     וכולם מצקצקים ואומרים שזה פויה, אבל שכחו שהם בעצמם כבר שפטו מעל כל גבעה ומראש כל עץ רענן. היום אדם מואשם כאילו נחרץ דינו כי אצלנו ברור לכולם שמאשימים רק אשם,

     אז למה צריך את בית המשפט? למה יש צורך בבית משפט אם זה כל כך ברור שכתב אשמה הוא כבר גזר דין?6 אמנם אין לי ידע משפטי ואיני מוסמכת אבל אני יודעת שאיני פטורה. המשפט "אי הכרת החוק אינה פותרת" נותן לי את האישור שאני צריכה להבין בין טוב לרע, וההבנה הזו אומרת לי שמלחמות האיתנים האלה - כמו מלחמות האלים בטרגדיה היוונית יורידו את הסבל רק לנו האזרחים. רק אנו נענש בסופו של דבר, רק אנחנו נישא בתוצאות של מלחמת האיתנים הזו. והבדיחות? הן בדיחות מצויינות, הן מצחיקות מאד אבל משעשעות הן לא. גם לא מנחמות

      מכירים את ספר הצ'יבטים?

מכירים את הצ'יזבט על ההוא שישב בסירה עם 'חברים' שאמרו לו שאין לו אופי לקפוץ למים?

ואז הוא קפץ למים?

ואז אמרו לו אין לך אופי כל 1 יכול להשפיע עליך?

     אה, ויש עוד סיפור על סבא נכד וחמור?:

שכל 1 בדרכם זורק להם עצה?

והם מקשיבים לכל עצה ומתפדחים בסוף?

     ככה אני מרגישה בקשר להתגרויות האויליות בגנץ ומקווה שהשיירה שלו תמשיך ללכת על אף הכלבים שנובחים עליו בדרכו. שיכבדו אותו כמו שהוא ראוי

     ובשבילו אני מקווה שיכבד אותנו ויחליט אם הוא באמת רוצה לשרת את הציבור ובטובתו, ולא ישב על הגדר ויחכה לסקרים (מי סומך על סקרים?) כדי להחליט

______________________________________________

ובקשר לחרדות הנטישה של ישראבלוג, כל פוסט שלי אני מעתיקה גם לחשבון שלי בפייסבוק. סוג של גיבוי

* https://m.facebook.com/profile.php