B.logi

     מעטים הספרים שגרמו לי להתרגשות כמו "עפיפונים" של רומן גארי אותו קראתי לפני שנים. אולי רק אחד - מלחמה ושלום. אחרי 'עפיפונים' באה רשימה מכובדת כמו "שבת" מקיואן, "לאן שהמקום הולך" חיים באר, "כלה" אורה אחימאיר (חיים באר ערך את 'כלה')

     קראתי עוד ספרים רבים וטובים מאז, ו"עפיפונים" תמיד נשאר בראש רשימת הקריאה שלי, לכן כששמעתי על  הספר "הבטחה עם שחר" מיהרתי לקוראו. לשם הספר יש משמעות רבה לסופר והוא מסביר זאת. בשבילי הכותרת היא הבטחה שהתגשמה לי כקוראה. גארי מגולל את סיפור חייו המרתק אותם הוא בהחלט חב לאמא הגדולה מהחיים שלו, אם שהאמינה בו ונטעה בו את ערך החיים, את תאוות החיים ואת ההצלחה הגדולה

     בהומור ושנינות, בחכמה ובתובנות הייחודיות לו הוא מגולל בפנינו את הערכים, המניירות ואת העוצמה הפנימית של אימו איך הצליחה להפנים בו את כל אלה - ולשנים רבות אחרי מותה.

     אהבה.

     והיא עוד לא קראה את התיאוריות החינוכיות על חשיפת הילד לשלל גירויים עד שימצא את המתאים לו, והיא עוד לא קראה את ויקטור פרנקל.

     בחכמתו מצליח גארי לפענח גם את סוד היחסים ביניהם, איך הצליחה לשמרם ויחד עם זאת בתבונת אין קץ לשחרר אותו מחזקתה, לפתוח בפניו את העולם ולתת לו לנוע בחופשיות ובהצלחה במהמורות ובאתגרים הקשים שהחיים זימנו לו. "חייתי" הוא אומר. הוא חש שחי את החיים במלואם.

     לצערי למהמורה האחרונה לא הספיקו כוחותיו. אופיו הביוגראפי המרתק של הספר סיקרן אותי לקרוא גם בויקיפדיה, שם גיליתי איך סיים את חייו בצורה האכזרית ביותר שאפשר לעלות על הדעת ודוקא בארץ התקווה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יכלה לו. אז הבנתי סוף סוף כיצד היגיע לתובנה שקראתי ב"עפיפונים" (נכתב עשר שנים לאחר הטרגדיה), התובנה כי הטרגדיה של האדם המודרני, היא האכזבה הגדולה ביותר שלו לחשוב שאחרי מלחמת העולם השניה, אחרי השואה, נהיה בעולם חדש שהרע ביותר האנושי, שהרע האולטימטיבי מאחורינו

________________________________

*פרויקט תגלית 3

(יקרא מעתה ועד להודעה חדשה פרגי"ת)

- לפתע אני מגלה שמצב רוחי השתנה פלאים, 

  שבריאותי מאז שנתיים שבה אלי. אני מרגישה 

  בריאה  ולא כפי שפירנסתי רופאים במשך השנתיי.

  והייתי אומרת להם חזור ואמור שאני לא חולה אבל ג.

  לא מרגישה בריאה

  הגוף פתאום נשמע לי, הכבדות והכאבים נעלמו אני 

  מצליחה לבצע פעילות הגופנית, מה שקוראין

  התעמלות האם זה בגלל דיאטת האקטואליה

  שגזרתי  על עצמי שהוספתי לה גם דיאטה של 

  תרופות? (על דעת עצמי, זה אינו בגדר המלצה)

  ואולי זה האביב? 

  ה-B12 

  ואולי זה הספר. ואולי כולם. אבל הכל התחיל בדיאטת האקטואליה

     את השבתון האחרון של החגים ולפני ה - אחריהם , לקראת אינטנסיביות החיים העומדים בפתח , החלטתי לאסוף כוחות ולחגוג לעצמי ועם עצמי

     אחרי שתפקדתי כל כך יפה בשמחות האלה ובאינטנסיביות של השמחות המתישות כמארחת ומתארחת הצטברו אצלי כמה כתבות מסקרנות שלא רציתי לוותר עליהן . לא תכננתי פוסט , אבל דף כפול אחד עקשן מהאוסף שעבר עינויים רבים , לא מוותר וצץ כל פעם מחדש - פעם נשמט מהשולחן , פעם מהספה  עד שהחלטתי להקדיש לו תשומת לב  

     מקומט מהתלאות הציצו ממנו תמונות של טירות ומבני עץ יפהפיים , הכותרת שידרה יופי , תת הכותרת - פורצלן , ובתוך הכתבה המעניינת מצאתי גם טלטלה עלומה :

     על הכתבה במעריב על נוור , ולימוז' ערי הפורצלן :

היופי :

- פרט ליופיין וליפי הפורצלן מעניין היה לגלות שללימוז' , מוזיאון מחתרות ממלח"ע 2 ושהיא קיימת לא פחות מאשר 2000 שנים שעוד אחפש את סיפור ההיסטוריה שלה

- הטלטלה :

- בתוך הכתבה מתחבאת איפורמציה מטלטלת איך הכניסו הנאצים בעת הפלישה לנורמנדי , את כל תושבי הכפר אורדור סור גלאן לכנסיה ( את הנשים והילדים ) לאסם ( את הגברים ) ושרפו אותם על יושביהן

אני זוכרת שקראתי ספר עלילתי אודות אחת מארבע הניצולות , הולכת לחפש שם הספר . מקווה למצוא

בשמחות

____________________________________________

הכתבה במעריב :

http://m.maariv.co.il/lifestyle/travel/Article-662843#_=_

     כבר בחצי הספר נכתב במוחי פוסט . אי לכך מצאתי שזה הזמן להתעדכו בכתוב בגב הספר " הטנק " מאת יוסף ענברי , אך מה עיני קוראות אם לא דברי חכמה של דב אלבוים ואחריו עמוס עוז משבח משובחות

    בגב הספר אני תמיד קוראת אחרי שכבר יש לי תמונה משלי ודברים לומר . הפעם קיבלתי רגליים קרות  שגרמו לאצבעותי לקפוא - איך אעיז להוסיף מילים על דברי חכמים 

     במקום זאת חיפשתי בגוגל עוד על הסופר , מצאתי ראיון של הסופר עם קובי מידן , דברים בנחת נשמעים , ואחר כך את היוטיוב של ההשקה עם מיכה גודמן עוד מושא הערצה לדברי חכמתו , והמנחה - אלבוים ...

     אבל המילים מאיימות לפרוץ כנגד כל היגיון , אז הנה החצופות לפני שיצאו לגמרי משליטה :

     כשלקחתי את הספר לידי וראיתי את התמונה על הכריכה נרתעתי כי שום טנק ושום קסדה לא יגרמו לי לקרוא דברים לגביהם , אפילו לא המרצה המצוינת ד"ר רונית בועז שהכניסה אותו לרשימת הקריאה . בצר לי ובדיון פנימי החלטתי להתחיל לקרוא ורק אז אדע אם אוכל להמשיך או להחזירו לספריה

     מה שקרה הוא שכבר מהעמוד הראשון רותקתי , אפילו שהוא מעין דיווח על דברים שקרו , מצא ענברי נוסחה מקורית כיצד לעשות מזה ספרות . כדי לרדת לעומק החידוש צריך לקרוא את הספר שוב , זאת אני משאירה למומחים הנזכרים למעלה , אני נכבשתי מהנוסח הסרקסטי המעורב בחמלה . גדי טאוב ( בהשקה ) אומר שהאירוניה והחמלה מזכירים לו הומור יהודי

      הדמויות שטוחות כביכול , הן אינן מביעות תחושות במילים מפורשות  , המספר לא מוסיף ולא מסביר את פעולותיהן אבל מעשיהן מדברים עבורם ובהחלט עוררו בי רגשות , תחושות מתוך הזכרויות 

     אהבתי במיוחד את הציטוטים מתוך הדיונים בממשלה , משנינותם של רבין ופרס בזמן האקוטי של חטיפת המטוס באוגנדה . אהבתי את כל חמש הדמויות הראשיות את מזרחי-דוידסקו , אנשל , הוכבאום , עשת , השונות כל כך זו מזו שכל אחת. מהן בטוחה שרק היא עמדה לבד מול הטנק וניצחה עבור כל עם ישראל . אהבתי מ א ד את השנינות של בורקה ואת השיחות שלו עם אידי אמין .

     מההיסטוריה הקצרה המשוחזרת  בכישרון רב , ומהסיפור הכמעט בלתי הגיוני שלנו כאן על כל גווני האוכלוסיה , חילוקי הדיעות בפנים בשילוב האיומים מחוץ , לא התחבטתי ולא חשבתי לגבש דיעה בין עובדות לבין ניסים . מצאתי שהישיבה שלנו כאן היא נס כשלעצמו

היום ראיתי אותה מאוששת, תוך כדי נימנום היא אמרה : אני בניתי את באר שבע"

"ואחרי עוד נים היא אמרה : "מה ? אני בת מאה? "

למה את אומרת את זה אמא ? "

" כי אני מרגישה כמו תפוח רקוב "

וכולם מסביב נהנו מההברקות שלה

והיא אכלה, ונראתה 20 שנים פחות מ - 94 שנותיה,

ואמרו לי שפעמיים בשבוע זה די לבקרה עכשיו ונפרדתי ממנה ומהחברה בסיעודית, ומהמטפלים המדהימים כולי תקוה

ובחמש אחרי צהרים

הודיעו לי כי נפטרה בשנתה, בזמן כניסת השבת

ויותר לא אשמע עכשיו את ההברקות והמכתמים שלה ביידיש

ואין יותר מי שיספר על בוליחוב אנשיה ורחובותיה כפי שנחקקו בזכרונה

                                                                                                                  http://www.iba.org.il/ibadoc/Teuda.aspx?entity=607419&type=1&topic=167

חֲזֹר,

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת שִׁבְעָתַיִם

נפרדתי ממנה.

בְּאַמְתַּחְתִי אֲרוּזות תִּקְווֹת שֶׁהַחֲלָפָתִי עימה

בזרזיפי הַבֹּקֶר שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ

שֶׁיַּשְׁמרו על פָּנֶיהָ סמוקות וּמְחַיְּכוֹת

כְּאִלּוּ נֶעֶצְרָה שקיעתה

לִפְחֹת

עַד לְבִקּוּר הַבָּא...

כְּבָר מִתְגַּעְגַּעַת...

     ביום שישי האחרון ביקרתי שוב את אימי, דיברנו על דעאש, ושאלתי מה אנחנו עושים כאן בתוך כל השחור הזה, אנחנו צריכים לבקש לנו איזו חתיכת אדמה איפשהו ברחבי העולם, לעבור לשם ולחיות בשקט עד עצם היום הזה.

     אז אמא שלי התחילה לשיר בפולנית את 'הוי מדגסקר' את כל הבתים ואי אפשר היה לעצור אותה,

איזה שיר יפה היא אומרת. ביקשתי הסבר, ומסתבר שהשיר הוא עדות חיה לחתיכת היסטוריה, כשהרצל ושאר שליחים חיפשו איפה לאסוף ת'יהודים שיבנו להם מדינה. כולם שמעו על אוגנדה, על יהודה לייב שכתב שירה נהדרת שמטיפה לארה"ב, אבל על מדגסקר לא שמענו, לפחות אני לא.

אימי אמרה שהיו דיבורים גם על בירביג'אן שבסיביר

     היום החמש עשרה בספטמבר, יום עלייתנו ארצה, זאת גיליתי במקרה, במשרד הפנים כשעידכנתי מעמד, ולכן בחרתי להביא היום את השיר  אם יש פולני/ה שעוד זוכר/ת, יודע את השיר בפולנית, ויש לה/ו אותו כתוב בפולנית - יותר מאשמח

הנה בית אחד וקצת יותר, מהשיר הוי מדגסקר כפי שרשמתי מפי אימי באותיות עבריות:

הוי מדגסקר 

יַ שֶם צ'וֹיֶ ה לָ פוּג'יקִי

יַ קלוּדוֹ זֶרצֶה סַם

יַ פּוֹיַדֵאוּ דוֹ אפריקי

טַם קוֹלוֹנִיֵאוּ מַם

קוֵּפּיִֵיאוּ סלוניה

א יַטשֵׂגוֹ קוֹניָה

אוי מדגסקר

קרָאיִנָה נַָפּפווּאוֹג'י צ'יקה

אוֹי מַדַגַסקַר

טַם סוֹאוּ לַוְקִי אַוַאַנטוּרָה ... 

ארגיש שם כחצי פרוע (יַ שֶם צ'וֹיֶ ה לָ פוּג'יקִי) טורף נשים

     אסע לאפריקה ( יַ פּוֹיַדֵאוּ דוֹ אפריקי)

     שם יש לי קולוניה ( טַם קוֹלוֹנִיֵאוּ מַם)

     אקנה לי פיל ( קוֵּפּיִֵיאוּ סלוניה

     סוס פרוע (א יַטשֵׂגוֹ קוֹניָה

     אוי מגדסקר

     ארץ חצי פרועה ( קרָאיִנָה נַָפּפווּאוֹג'י צ'יקה

     אבל ללא סכסוכים כי, אימי הסבירה, שבאוניברסיטאות היו היהודים חייבים לשבת בצד שמאל.

ועכשיו – ליהלום שבכתר – אימי אומרת ככה :” לשיר היפה הזה יש עוד הרבה בתים מי שרוצה לשמוע את כולם מוזמן אלי ואשיר לו מההתחלה ועד הסוף"