B.logi

מה לי ולספורט ? 
חה, לא, מה לי לניר ולכתיבה, זו השאלה

הבחור המבריק הזה שהוא במקרה אחייני,

הבחור הכי במזרח התיכון, אם לא בכל ה -

ריכז שני כשרונות :

ספורט וכתיבה,

והנה התוצאה המבורכת

כנסו, כנסו:

http://www.israelsport.co.il/showArticle-22906

מוחמד כליבאת (אסף הופמן)
כליבאת: ''לא נבוא להסתגר, רוצים להמשיך את מה שהתחלנו''

שבת | 15/10/2016 | 10:00

מאת אור ריינהרץ

תגיות: כדורגל ישראלי ליגת העל בכדורגל מכבי פתח תקווה
''המנטליות במועדון שונה משנה שעברה, אנחנו יכולים להתמודד מול כל קבוצה'', ''יש סגל בריא ותחרות על כל תפקיד, פתחתי מצוין ואני רוצה להמשיך כך'', ''זה חלום להגיע לנבחרת''. קשר מכבי פ''ת בראיון אישי

מוחמד כליבאת מרגיש מצוין, הוא פותח עונה שנייה במכבי פתח תקווה ונראה שמצא מקום שבו הוא מביא את היכולת שלו לידי ביטוי ויכול להמשיך ולהתקדם. אמנם עם שער אחד בלבד עד כה, אבל אין ספק שהחלוץ הוא אחד השחקנים הדומיננטיים בהצלחה הקבוצה ובונים עליו בהמשך העונה. הערב (שבת, 19:30) הוא יפגוש את הפועל באר שבע וינסה לעזור למלאבסים לנצח את האלופה ולשמור על המקום השני.
הפגרה לא הגיעה בזמן עבורכם, ועושה רושם שאתם כבר מחכים לחזור למגרש, איך האווירה באימונים?
"נכון שהפגרה לא באה בזמן היינו במומנטום טוב, אבל בכדורגל הכל נזיל. הקבוצה מתפקדת טוב ואנחנו מקווים להמשיך את מה שהתחלנו, כי בכדורגל זוכרים את הסוף וצריך המשכיות. יש לנו משחק חוץ קשה מאוד מול הפועל באר שבע אבל גם אנחנו קבוצה טובה ואיכותית ונעשה את העבודה במגרש על הצד הטוב ביותר".
את העונה שעברה פתחתם באופן דומה, והפסד החוץ הראשון הגיע מטרנר, האם הפעם, אולי בעזרת עבודה מנטלית התוצאה תהיה שונה?
"בשנה שעברה היה ספתח מצוין כמו השנה. השנה יש צוות חדש ושחקנים חדשים, המנטליות היא שונה אז קשה להשוות. משחקים נגד האלופה ונותנים לה את הכבוד, אבל יש לנו את המטרות שלנו ולא נבוא להסתגר כמו שעושות הרבה קבוצות נגד באר שבע. אנחנו קבוצה התקפית שבאה לתת הכל כדי לקחת נקודות, ולא מסתכלת על מה שהיה בשנה שעברה".
התקציב שלכם השנה הוא הגדול ביותר שהושקע אי פעם במכבי פתח תקווה, ביחד איתו גדלו גם השאיפות והמטרות?
"הקבוצה מסתכלת על כל משחק בנפרד, יש קבוצות שמציבות מטרות ובסוף מתרסקות. לא הגדירו לנו מטרות, כל שחקן יודע מה הוא שווה, יש לנו זרים באיכות גבוהה מאוד שמשדרגים אותנו. התחרות על כל תפקיד היא בריאה וזה דבר חשוב שמעלה את הרמה של כל הקבוצה".
מבחינה אישית, עברת בקריירה מספר קבוצות ונראה שבמכבי פתח תקווה זה מתחבר. אתה מתחיל שנה שנייה עם הפנים קדימה.
"נכון עברתי לא מעט קבוצות, היו לי עונות מצוינות ועונות פחות טובות. אלה חייו של כדורגלן ואי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שבוע. השנה רציתי להישאר כי נתנו לי את ההרגשה הטובה שכל שחקן חולם עליה כדי להצליח, וברוך השם פתחתי מצוין ואני רוצה לעזור בקבוצה במספרים.
"אצלנו אין כוכבים, אין שחקן שהוא מעל הקבוצה, זה מה שמאחד אותנו. רוצים לעזור אחד לשני כי ההצלחה הקבוצתית היא הצלחה של כל שחקן ושחקן. חשוב שנגיע השנה להישגים כדי לשמח את האנשים שנותנים הכל למועדון הזה - אבי לוזון, שינו זוארץ וכל הצוות המקצועי עובדים כגוף אחד שמשקיע ללא הפסקה".
נגעת בצוות המקצועי שאתם רוצים לגרום לו נחת. מעבר לזה, מעניין לשמוע על הזווית שבה השחקנים רואים את התופעה שלמרות ההצלחה לא מגיע קהל למגרשים כדי לדחוף את הקבוצה קדימה.
"דחיפה של קהל זו דחיפה בלתי רגילה לקבוצה, לי זה חסר באופן אישי וגם ליתר השחקנים שיש פה. שחקן חי על הקהל וזו תוספת כוח משמעותית לקבוצה. אני יודע שלקבוצה הזאת יש פוטנציאל של קהל כי היא מייצגת את העיר. אני מקווה שעם ההצלחה שלנו אנחנו נגרום לאנשים לשנות את דעתם ולבוא לתמוך בנו, מפה אני קורא לקהל לבוא וליהנות מהכדורגל שאנחנו מציגים".
לסיום, כאשר אתה מציג יכולת טובה ורואה את משחקי הנבחרת בזמן האחרון, אתה חושב שיש לך מה לתרום שם?
"אני לא יודע אם הצוות המקצועי שם חושב שמגיע לי, אבל אני עובד קשה כדי להגיע לשם. זה חלום שלי להגיע לנבחרת ואם זה יקרה אעשה זאת בריצה. אמשיך לעבוד קשה כדי להצדיק את הזימון שלי ברגע שאוזמן".
כל האתרים

   הצפיה בסרט 'וויפלש' העלתה בי זכרונות ותחושות ששכחתי מקיומם. תמונות מהימים הראשונים שלי במקהלה צפו בתוכי.  למקהלה היה אז ותק של 25 שנים, אני הצטרפתי כשילדי עזבו לעיסוקיהם ולבניית חייהם. הייתה לי הזדמנות יקרה מפז להגשים חלום. המקהלה עמדה אז לפני הופעה חשובה, תחרות או משהו, ולמנצח, המלחין והמעבד היה חשוב הדיוק המירבי. הוא אסף בנפרד קבוצות קול, הופעתי לחזרות של הסופרן, לא ידעתי מה מצפה לי. לאחר שירה משותפת, הוא עצר בסימן קל, וביקש מכל אחת לשיר פיסקה בנפרד. ככה. סולו לאויר העולם.

   נחרדתי. וכשהיגיע תורי שרתי וזייפתי כהוגן, הוא אמר לי 'את אל תשירי' הוא אמר לעוד אחת את אותו המשפט. כשהוא נתן סימן לקבוצה להתחיל לשיר את הפיסקה - שרתי דווקא. הרי כבר לא היה לי מה להפסיד, ידעתי שאני בתור 'לעוף', אבל גם ידעתי שבקבוצה אהיה פחות חרדה ואשיר נכון. 'טוב אני רואה שאת שרה', הוא אמר 'אז תשירי'. שרתי. האחרת לא העזה לשיר 'דווקא' ואכן עפה מהמקהלה.

   אני נשארתי במקהלה 13 שנים תמימות, יצרתי קשרים נפלאים עם המנצח הזה שהביא את המקהלה לשירה בגבהים נשגבים, העיבודים שלו למקהלה היו משאת נפש, כל חזרה הייתה חוויה, כל מפגש היה כיתת אומן. הוא היה מוסיקאי גאון ואנחנו הירווחנו. גם כשלא הופענו על במות.

   נזכרתי גם איך היה מתעצבן בחזרות. הוא שאף לשלמות, וכשהיה צריך ללמוד שיר חדש, וקבוצת קול היגיע תורה ללמוד שיר היה צריך להתאמן בניפרד, השאר ממתינים בדממה, ואוי למצייץ. אם לא שרו נכון, היה המנצח מתעצבן, רוקע ברגליים, אבל אנחנו המתנו בחרדת קודש. לפעמים היינו צריכים לשיר בנפרד, קבל עם, שנאנו את זה, הזדהינו זה עם זה, ריחמנו זה על זה.

   יום אחד שמתי לב לעובדה שהוא חושב שהממתינים חסרי סבלנות, ושהם ממתינים בדממה אך חסרי סבלנות ומשועממים. בדחילו ורחימו, ניגשתי אליו בהפסקה, ואמרתי לו עד כמה אני נהנית לשמוע כל קול בנפרד ואחר כך את מיזוג הקולות. הוא אמר 'כן...כן... ההתמזגות של הקולות...' מאז הוא לא התעצבן בחזרות.

   אבל בסרט וויפלש' הסיפור לא מסתיים באפיזודה דומה, המצב שם מחמיר הרבה יותר, המנצח בסרט אכזרי ופוגע עד כדי חולניות ליבי יצא אל הצעירים שניגנו בחרדה. אי אפשר לנגן ככה חשבתי, שהרי המוסיקה אמורה להביא להתרוממות הרוח עד שיידבק בה כל שומע, עד שתורגש אחדות עם הקהל והיקום כולו. זה רגע נשגב שלא יכול לנבוע מחרדה, חשתי כאילו זו אני שם ליבי יצא אל הצעירים השאפתנים בסרט, אוהבי מוסיקה המוכשרים שרצו להתקדם ולהיתמקצע. הוא עלב בהם ללא רחם, על צורתם החיצונית, מוצאם, על נטיותיהם המיניות, זה כבר לא הזכיר לי את המתעמלות הרוסיות הקטנות ורקדניות הבלט שם שבוהנותיהן מדממים (לפי המסופר) זו הייתה התעללות.

   הצפייה בסרט העלתה בי תחושות קשות, כאוהבת מוסיקה וג'אז הפריעו לי הקטיעות במוסיקה, בכל פעם רציתי שימשיכו לנגן, רציתי להשתלב במוסיקה, ההפסקות ברצף הפריעו לי כמעט פיזית. אני מבינה עכשיו שזו הייתה הדרך של הבמאי, ושהיא הייתה נכונה וחיונית לסיטואציה ולסיפור, להביא את הצופה להשתתף.

   ג'אז לא היה לאורך הסרט לא היה אילתור, המוסיקה נקטעה רבות, לא היה תיפוף אמיתי, היו קטעים שהיו אמורים להביע וירטואוזיות רגש. גם מוסיקה אמיתית לא הייתה שם. רק בסוף הסרט זכיתי לשמוע את הג'אז הזה, את האילתור, את ההתמזגות המצופה. אז ניזכרתי בשמו של אהוב נעורי, בשמו של ג'ין קרופה הגדול מכולם, ובנגינתו שחזרה להדהד בתוכי ימים רבים אחר כך.

   לא אסביר כאן את נקודת המפנה, ואיך פתאום נשמעה נגינה מלאה ונשגבת בסרט, זוהי הרי מהות העלילה, אוסיף רק כי בשלב מסויים הופתעתי לשמוע את המורה המוכר לנו מקודם כמתעלל - פורט על פסנתר ברגש, בעדינות ובכשרון כאילו היה אדם אחר.

ג'ין קרופה

ג'יי קיי סימונס, זוכה האוסקר השנה, לתפקיד המשנה בסרט "וויפלש"

 הבעת דיעה פוליטית איננה חינוך לפלורליזם

ושוב מתערבים בענייני חינוך אנשים שאין להם מושג בחינוך.

ובמרחב החינוכי יש הפוחדים מדעת הקהל ומעדיפים להתיישר עם מי שצועק הכי חזק.

כבר ניסיתי להסביר כאן את עמדתי. כולנו מסכימים, שלחינוך צריך להתייחס ברצינות המירבית, לשם כך נועדו מוסדות להכשרת המורים, ורובם המכריע בוחרים בעבודה הזו לא בגלל שהם מאותגרים שכלית וזה מה שמוצע להם, כפי שאומרים לפעמים, אלא מתוך שליחות.

הם יוצאים לשטח ומנסים ליישם את שייעדו לעצמם, לשלב הייעוד בידע, למצוא ולגלות דרכים חדשות.

הם אינם אמורים לשתף את התלמידים במחשבותיהם הכמוסות, בהתלבטויותיהם האישיות ואפילו לא הפוליטיות. הם לא צריכים לספר את מי הם אוהבים או מתעבים ולמה, איזה צבע אהוב עליהם ביותר, או איזה צבע דגל אהוב עליהם ביותר. הם צריכים לחשוף את התלמידים למגוון עובדות ולתהליכים שגיבשו את הדיעות, לתת לתלמידים את הכלים לדברר את הדיעות האלה ולעודד את התלמידים להיות אמיצים לבטא את דיעותיהם בחברה ללא חשש,

המחנכים צריכים לעמת תלמידים עם דיעות מנוגדות. להרחיקם מחשיבה דו קוטבית של שחור ולב ולאמנם להביע את דעתם עד כמה שאפשר ללא רגשנות יתר לעורר בהם עיניין להקשיב לאחר ולדיעותיו, ליצור איוורור וחשיפה של דיעות ללא שיפוט.

אצל תלמידים שנחשפים לדעה פוליטית של מחנך עלולות להיווצר שתי סיטואציות, האחת בה הם יסכימו מן הפה ולחוץ לדברי המחנך הנמצא בעמדת כוח, הם ירצו למצוא חן ולקבל ציונים טובים,

יש שידכאו את מחשבותיהם מחשש ללעג החברים כי המנהיג/המורה אמר כך. ויש שיחששו לבטא את מחשבותיהם. הקונפורמיסטים ילכו אחריו כמו אחרי החלילן. לא יתאמצו לחשוב אלא להיגרר ולציית לסמכות. היות ודעותיהם עדיין אינן מגובשות ותפיסת העולם שלהם לוקה רק בחוסר ניסיון וידע, נוטים תלמידים להזדנב אחרי מנהיג דומיננטי, בעל ניסיון, הם חוששים להיות מחוץ 'לחבורה' ומנסים 'להתיישר'.

המורה שהטיף למרוד בסמכות, כאילו הבעת דיעותיו הוא חינוך להבעה, גרם לחשיבה עדרית

על רקע הדברים האלה אני משבחת את ספיר שידעה לצאת ולגונן על עמדותיה. להבנתי, לא יצאה ספיר נגד דברי המחנך, אלא יצאה נגד הבעת דעתו הפוליטית בתוך המסגרת החינוכית. ועל כך אני מסכימה איתה.

יש המבקשים לעשות בעקרונות דמוקרטיה 'קרדום לחפור בו', כאילו הויכוח כאן הוא על הבעת דיעות של ספיר מול המחנך. ולטעמי אין זה כך, אינני נכנסת לרעיונות הפוליטיים, שלה או של המורה  הרי הדברים שעליהם הם מתווכחים הולבשו ב'סיסמתיזם' – קבוצה פוליטית קפצה על ההזדמנות למשוך בטלית וקבוצה אחרת קפצה על ההזדמנות למשוך גם היא לכיוון הנגדי. מסתובבים סביב נושא נותנים לו שמות אבל לא מגדירים את הבעיה האמיתית.

שתי הקבוצות יוצרות רעש, מקשטות את הנושא בסיסמאות שאולות מתחום המוסר, כמו זכויות ודמוקרטיה, מנסים לתת למציאות כותרת שאיננה מתאימה לה, כשהמציאות מכתיבה את עצמה ולא הסיסמאות

ורטה ניהל אמנם דיון ראוי כשלעצמי הייתי שמחה להיות נוכחת בו, אבל כשנשאל לדעתו אמר ורטה "ואני אמרתי להם שיש לדעתי מעשים של צה"ל שהם לא מוסריים". כמורה לפילוסופיה הייתי מצפה ממנו לא לדבר בהכללות ולא את כל צה"ל תחת כותרת מעורפלת. כשאמר שלדעתו צה"ל מבצע מעשים לא מוסריים הוא לא דייק, לא ציין אם כוונתו באג'נדה הפוליטית שצה"ל מבצע כצבא הכפוף לממשל, או אם כיוון למספר חייליפ שמבצעים מעשים לא מוסריים עליהם הם נשפטים. חוסר הדיוק שלו השאיר פתח נרחב לתסיסה ופרשנות בנוסח 'עיני המתבונן' בנושא טעון. 

זה ויכוח על חינוך ועל זהירות של מחנך להשתמש במעמדו כדי להביע דיעות מוגמרות בפני תלמידים, שמא ייסחפו אחרי דבריו אלה שאינם בשלים, שעדיין לא גיבשו לעצמם השקפת עולם.

מי שיספיק לראות הערב את המופע ירגיש שאנחנו יכולים להיות עם אחד, שאפשר לנתץ מחיצות. באמצעות האמנות, באמצעות הלב. אנסמבל כעת - מארש לקבצנים מופע מחול מעניין מודרני חוצה תרבויות. המוסיקה מאז ומעכשיו, כשרון מחול, כוריאוגרפיה מרנינה, מתקדמת ומרתקת. חבורה ירושלמית מקסימה.

ואם לא הערב ב'מחסן' בנמל יפו, מקום נפלא לבילוי, שימרו על קשר עם הלינק המצורף ותוכלו לראותם בירושלים וברחבי הארץ

 מארש לקבצנים http://www.docdance.com/%D7%9E%D7%90%D7%A8%D7%A9-%D7%9C%D7%A7%D7%91%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%9D.html 

'פדמגוגיה?'

כבר שנים מספר שאני חשה שלא בנוח כשאני רואה באמצעי התקשורת את הדיווחים על תוצאות מבחנים של ילדי בתי הספר בישראל. אינני אוהבת את הפירסום ואינני אוהבת את רוב הדיונים על כך באמצעי התקשורת.

יש לי תחושה שאם הייתי ילדה עכשיו הייתי מאד נעלבת מהפירסומים של תוצאות המבחנים שלי ברבים ושעולבים במורים שאני אוהבת.

והמורים הרי הם אחד הסקטורים שמוסר העבודה שלהם הוא מהגבוהים ביותר בישראל, הם בחרו במקצוע מתוך ייעוד, הם עובדים בפרך מעל ומעבר לשעות הלימודים למרות המשכורות. החופשים שלהם אינם ארוכים כמו אלה של התלמידים, יש בהם ימי הערכות וימי השתלמויות, ובכלל מספר ימי הלימודים (או החופשות) זהה בכל העולם. הן רק מתחלקות אחרת, שם יש גם חמישה ימי עבודה ולימודים בשבוע. 

אבל הבדל קיים, שעות הלימודים ביום רבות יותר בארצות מערב רבות, וכיתות הלימוד שם מאוכלסות פחות. אז מה שקורה בעצם בתדירות קבועה אצלנו הוא נוהג קבוע שיש לו את הדפוסים הקבועים הבאים:

-  מתפרסמים תוצאות מבחנים בישראל,

-  המורים מואשמים

-  הדיוטות בנושא החינוך מצוטטים כשהם טוענים שרמת ההשגים איננה ראויה כי המורים אינם טובים ו/או משכילים דיים

-  מוצעת רפורמה במערכת החינוך

-  הרפורמה עובדת איזה זמן – עד למבחנים הבאים

• מתפרסמים מבחנים, וחוזר חלילה.

מה שמשותף לתהליך הנ"ל היא עובדה אחת, שבכל מהלך 'סיבובי' שכזה התקציבים קטֵנים, הכיתות נשארות צפופות ובכל שנה מאז סיום תפקידו של המנכ"ל אהרון ידלין - מחסירים בהדרגה עוד מלימודי ההעשרה של התלמידים. הקיצוץ הראשון היה בסייעות למתקשים, אחר כך בשיעורי הטבע, אחכ בשיעורי האמנות. כבר אין מורים לאמנות בבתי הספר, על מוסיקה אין אפילו מה לחלום, ועול ההעשרה נופל על המחנכים בשעות הלימוד המצומצמות העומדות לרשותם. 

המורים מומחים בתחומם היות ולמדו לימודי חינוך אקדמיים, לא די שהן שאינם מתוגמלים כיאות - מוסד ה'קביעות' נלקח מרבים מהם החתומים על חוזים שנתיים.

באוירה כזו נפתחת שנת לימודים, הורים שולחים את ילדיהם בחשש אחרי שהיו עדים לשלבים שתיארתי קודם, הילדים סופגים את החששות. המורים לא זוכים לכבוד הראוי, ואינם משיבים למענות, אבל אוירת הלימודים כבר נעכרה. הם מנועים מלנהל את הדיונים באמצעי התקשורת. פרט לפרופסור לחינוך שפה ושם מאדיר את עבודתם של המורים, כמעט ולא מתוארת המציאות כהוויתה, אירגוני המורים לא מוחים.

הרי לא ייתכן שמקצוע יידון בכל כך הרבה ביקורת ובכאילו ידענות בהכללה שכזו. לבעלי מקצוע שאינם עושים את עבודתם כראוי יש מהלכים פרטניים, לא הכללות גורפות שכאלה וכשצריך יש בתי משפט, יש וועדות חקירה, אבל מורים הפקר לחששות ההורים והתלמידים המתחצפים יותר ויותר, ומספר ההורים שרואה לעצמו זכות לפגוע בכבוד מורה בפרהסיה גדלה משנה לשנה, ויש גם ביטויים אלימים.

העבודה הקשה של המורים מוצלפת ומותקפת למרות המסירות של המורים שעושים בפרך ימים כלילות עבור תלמידים והתלמידים נעשים מיום ליום פחות ופחות שמחים בחלקת אלוהים הקטנה שלהם בבית הספר. חשים כאילו עליהם לממש ציפיות ולהפיק ציונים

 I am a child Fernand LeQuesne 1856 1918 French the pillar box a letter to daddy

(או מכתב ליצחק קדמן?)

* - יצחק שמיר 1976 - "...הגננות עושות עבודת קודש..." - מתוך ראיון במעריב אז.