כשאני שומעת אנשים משמיצים זה את זה אני אוטמת את אוזני, כשאני שומעת, רואה דברי מתפלגים מדברים סרה במתפלגיהם גם אז אני רוצה לאטום את אוזני, לעצום את עיני. אבל המציאות אינה מאפשרת כי אם אני רוצה לשמוע לפחות מהדורת חדשות אחת ביום, או לקרוא עיתון אחד ביום, אני נחשפת לכביסה המלוכלכת של המתחרה.

   הדברים תופסים את עיני במודעות ענק, באותיות ענק ואוחזים בתשומת ליבי עד שהוא מתחיל לפעם מיותרות ומעצבנות. זהו בזבוז של דופק חיי לריק.

   הוקצבו לי ע"י בורא עולם, או ע"י הגנים או וייס איך ווס, כך וכך פעימות לב והן מתבזבזות על הבלים. למה מנהל מסע בחירות חושב שהשמצת המתחרה תוכל להועיל לתדמיתו האישית – לעולם לא אבין. ל'מומחים לעניין' המשתמשים במושגים כמו 'קמפיין נגטיבי' צריך להיות ברור שמונחים זרים לא יתאימו למקומינו, הם שליליים – כשמם - ואפילו יזיקו.

   מילים יקרות מתבזבזות על השמצות שרק פתי יאמין להן, דוברות שׂרה, הן אומרות במה המתחרה יזיק לי, אבל אינן אומרות דברים לעניין שלשמו העמידו עצמם המשמיצים לדין הבוחר. הן לא מפרטות את האידיאולוגיה שלהם, גורמים לי לחשוב שאולי אין כזו, הן לא מתרכזות בכישורים שלהם - רזומה קורות חיים - בקיצור - א'ב' של מבחן התקבלות למישרה.

   יש המבטיחים הרים וגבעות, אבל אינם מבססים אותן בנתונים ועובדות, יש המדברים בסיסמאות, מזלזלים באינטליגנציה ו/או בנסיון העבר של הציבור. מרגיז. אחר כך ביום הבוחר יתפלאו ויאמרו - הופתענו מהתוצאות, לא חזינו לא ציפינו.

   הם עדיין משווקים את עצמם כמוצרי צריכה, הם עדיין מתבוססים בסיסמאות נדושות שאין מאחוריהן דבר פרט לאויר החם שהן מפזרות. נחמה פורתא היא שלפחות עידן ה'כוכבות' מאחורינו, זה היה פרק כל כך מבזה במסע הבחירות הנוכחי, כל כך מגוחך עד שהפך את הפוליטיקה בישראל לסאטירה של עצמה.

  ואני לא לבד בתחושות האלה אין שיחה שאינה נפתחת במילים 'אין בשביל מי להצביע'. עודף תכסיסנות, הצנחת מועמדים מטעם, עם צבע או בלעדיו עם מגדר / בלי מגדר – ציבור שרוצה לשנות לא 'קונה' את השטיקים, אינו מוצא מנהיג שיפתור את בעיות השעה, הדיור, האבטלה הקשה, לא מוצא מנהיג שפיו ליבו ומעשיו שווים.

   בעגימות הנפש הזו, החלטתי ביני לבין עצמי: "אבחר באיש שיוזיל את חשבון החשמל הנוראי שלי" אבל אז מצאתי שאיש ביטחון שאינו ה'כפ אוף טי' שלי הוצנח למפלגה.

   בצר לי אני פונה נואשות במודעה הבאה:

דרושה מפלגה

אזרחית קטנה מחפשת תנועה

שתוזיל משמעותית את מחירי

החשמל והמים

הפירות והירקות

 הלחם המלא

 הגבינות (רצוי גם את אלה המחליפות את גבינות הפרה

הדיור ומיסיו

הכישורים הדרושים :

הבנה + ניסיון בכלכלת המונים 

ניסיון והצלחות מוכרות בנושאים המצויינים לעיל

למפלגה צוות מיומן ואמין שמצויינות וידע בטחוניים יהיו בראש מעייניו

הגשת המועמדות עד לתאריך ה- 15.2.15 כולל.

* ! חשוב !  *

נא להימנע מפניות אישיות, כמו כן מתבקשים המועמדים לא להעמיס פתקים על תיבת הדואר שלי ולבזבז כספים יקרים על קמפיינים ושלטי חוצות.

תמונה במקום אלף מילים ויותר :

                                                                                קריקטורה מעיתון הארץ

וכשאלה פני דברים לא נותר לי אלא להתעטף בעצב. אינני רואה את עצמי כחלק מהתמונה, אינני רואה כיצד אוכל לשפר אותה, איני רוצה להתערב בין הניצים, ואינני רוצה לבחור צד או באיש מהם. הם הכניסו את עצמם לבוץ הזה והם צריכים לצאת מזה בעצמם, ואם לא - לצאת מהתמונה לגמרי ולפנותה לאנשים ראויים מהם.

מתוך אתר 4040:

עובדי ערוץ 10 הגיעו לבית ציוני אמריקה בתל אביב - מקום התכנסות חלק מחברי מועצת הרשות השנייה וניסו להכנס למקום, תוך שהם דופקים בחוזקה על הדלת. העובדים מוחים על האפשרות שהערוץ ייסגר עקב מצבו הכלכלי.

כזכור, הלילה הופסקו לכמה שעות שידורי הערוץ.

ברדיו חיפה דווח כי מאוחר יותר הם הוכנסו, אך נמסר להם כי הישיבה תמה. יו״ר מועצת הרשות השנייה, אווה מדז׳יבוז׳, שוחחה עם אנשי ערוץ 10 ובהם אורלי וגיא, מתן חודרוב וטלי בן עובדיה והבהירה כי עליהם לשלם את חוב 36 מיליון ש״ח, אחרת לא תהיה שום אפשרות לסייע לערוץ.  

משהו שמצאתי היום ברשת, אינני מבינה מילה, אבל המוזיקה והביצוע מנחמים אותי מעט, נשמעים לי כתפילה 

באוירה ההזויה כשכולנו מגויסים נפשית או פיזית, מישהו עלול לגזור לעצמו קופון. גורם שלקח על עצמו לוותר על השידור הציבורי אולי יחוש מרוויח אבל המפסידים נהיה כולנו, הפסד לדורות.

כבר זמן שקול ישראל מפרסם את העומד לקרות לשידור הציבורי, בג'נטלמניות האופניינית לו, העניינית והאינטליגנטית, הלא מתלהמת הוא מספר לנו איך נפסיד כולנו אם לא נשמע מה יש לשידור הציבורי לומר על ... האות ב' למשל.

יש לי תחושה שרק כותרות מפוצצות מושכות את תשומת הלב בימינו, שרק כותרות פרובוקטיביות, סקסיסטיות יכולות להתחרות בהן. מוצפת ב'אובר דוז' של סנסציות אני מעדיפה לעבור להקשיב לסיקור של רשת ב' לאירועים. כל מילה בתקשורת מחושבת כאילו לא יהיה לה סף גירוי נורא נורא, יפסיד השדר את המזפזפ לערוץ האחר.

עת פרסומת מקפיצה לערוץ הראשון שם הסיקור האינטליגנטי הלא סנסציוני והלא מתלהם כובש (אותי לפחות) הסקירה המאוזנת אוספת אותי אל חיקה, פעימות הלב כתוצאה מעוררות-היתר-הבלתי-נשלטת (בלתי נשלטת שלי, אבל נשלטת ועוד איך של רודפי הרייטינג) מתרחקות מעט זו מזו, ואני יכולה להקשיב, להבין ולחשוב על הנאמר. ואם עוד אנשים חשים ופועלים כך מאד יתכן שהשידור הציבורי באמת מפריע למישהו

מידתיות השידור הציבורי עלולה להפסיד את התודעה הציבורית כי היא לא כובשת אותה גם כשהיא נאבקת על תשומת לב, היא לא אונסת את עצמה במניפולציות על הרגש, אלא פונה לתבונתנו ומשזו נכנסה להילוך נמוך, ל'הולד'. שבויה סנסציות של ערוצים אחרים, השידור הציבורי עלול להפסידאת תודעתנו במאבק לגייס אותנו למענה, למעננו. 

כמובן שאינני חושבת שהשידור הציבורי חף מפגמים, שהרי כל עשייה איננה חפה מטעויות, אבל לסגור ערוץ תקשורת שהפך לחלק משמעותי ובלתי נפרד מהדנא של התושבים, אלה שהאזינו לו וצפו בו בלעדית לפני שנות השמונים, מרגיש לי כאילו שביל בחיי נחסם.

אמש שמעתי ואני מקווה שלא בפעם האחרונה, את השידור החי של התזמורת הסימפונית ירושלים היא תזמורת רשות השידור, שמעתי נאום נרגש ואינטליגנטי המבקש את המשך חייה של התזמורת, של הרשות, התקווה נשמעה לפני תחילת השידור

תכניות של רשות השידור כאלה שלא אוכל לראות את עתידי בלעדיה, הפכו לחלק ממחזור הדם שלי: 'מקבלים שבת' עם דב אלבוים, 'יומן' עם איילה חסון בראש הרשימה, והרשימה א ר ו כ ה, יש כמובן גם שידורים בערוצים אחרים שאני אוהבת, אבל לא על חשבון השידור הציבורי האיכותי והמיומן בבקשה.

באוקטובר 1945הוקמה לאחר משא ומתן תנועת המרי העברי שהייתה משותפת להגנה, לאצ"ל וללח"י. 

צוות של תחנת השידור "קול ישראל" מגיע ליד חצר אחורית של בית ונושא משדר במזוודה

קול ישראל הייתה תחנת הרדיו המחתרתית של ארגון ההגנה שפעלה בשתי תקופות: 13 במרץ עד 11 ביוני 1940 ולאחר מכן החל מ-4 באוקטובר 1945 ועד 14 במאי 1948. התחנה הופעלה מבחינה טכנית על ידי טכנאי שירות הקשר הארצי של ההגנה, הקריינים היו שליחי מחלקת התרבות במטה הכללי. כדי לא להיתפס על ידי הבריטים, הייתה התחנה משדרת לסירוגין מדירות שונות בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ. כמו כן הקריינים ששידרו בתחנה היו מתחלפים כדי שקולם לא יזוהה ותדרי התחנה היו משתנים. ציוד התחנה היה מועבר ממקום למקום במזוודות וחברי ההגנה באבטחה היקפית היו מזהירים את צוות השידור במקרה שהיו אנשי המשטרה הבריטית מתקרבים למקום. התחנה נקראה בתקופה מסוימת גם תלם שמיר בועז (ראשי תיבות באלפבית צלילי של "תחנת שידור במחתרת"). השידורים היו נפתחים כאשר הקריין או הטכנאי היו שורקים שלוש פעמים את השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך התקווה. http://he.wikipedia.org/wiki/  )

חדר הפיקוח בבניין שירות השידור בירושלים, 1943

ביצוע קונצרט באולפני ירושלים, 1945

הותר לשידור: חושפים את הבונקר שממנו שודרה הכרזת המדינה

עיריית תל אביב-יפו מתלבטת מה לעשות עם מבנה קטן, שבמרתפו נחבאים המשדרים שהפיצו את הבשורה בה' באייר תש''ח. אחרי 65 שנים נחשף הבונקר, ולמרבה השמחה אוצרותיו לא נפגעו. Xnet נכנס לגלות את סודותיו - ולהבין איך מתכוונים לשמר את האתר. צפו בסרטוןhttp://www.xnet.co.il/architecture/article 

הרשות לשדר  מישהו אולי עשוי להרוויח פוליטית מסגירת רשות השידור אבל המפסידים נהיה כולנו ומדובר בהפסד לדורות

יום א' האחרון, ערב יומצמאות, בוקר ערב יומזיכרון היגעתי למרפאת חוץ בבית חולים אי שם בארץ

זו הייתה מרפאת פלסטיקה, חיכיתי לתור בהתרגשות זמן רב, מקודם נהגתי 'רק' להיפטר מנגעי שמש בפנים, סיוט בפני עצמו,

הפעם החלטתי ללכת לציבורי, כי -.3000 לחצ'קון כבר רוקן את קופתי כמעט, מה גם שהמקום הומלץ, והד"ר שקיבל אותי לביקורת הסתבר כלא פחות מאדם נפלא, הוא היצחיק אותי נורא ואפילו אמר לי שהנגעים האלה הם סגולה לאריכות ימים.

אחרי הכנות נפשיות היגעתי, כאמור מצויידת בטופס 17, כדי שיבוצע cut בזרועי, ו- paste אותו בנקודה מסויימת בשוק,

היגשתי הטפסים לפקידה והיא :

"טופס 17 שגוי את לא יכולה להתקבל...”

המשך בהמשך

בתגובה ל'חומות של תקווה' הבאתי את הקטע הבא. אני חושבת שהוא אקטואלי שוב, ובמיוחד לאור דבריו של עודד שח, ביומן עם איילה חסון אמש, על אחוז ההנחה שקיבלה טבע במס בהשוואה לאחוז הצימצומים בחברה שגרמה לפיטורין של עובדים של אחת מהחברות הישראליות המצליחות בעולם. איך היגענו למצב שצעירים משתקעים בארצות נכר (ברלין !!!?  ) אחרי שעושקים אותם בישראל ואחר כך גם מתנפלים עליהם כאילו היו הדור שמאס במדינה שהקימו הוריו בעמל כה רב. 

קן הנמלים האפורות 

 יום אחד בהיר אחד, אחרי שפסק הגשם ויבשה האדמה הציץ מקן הנמלים האפורות. הוא היה אפור כמו הוריו וכמו הוריו ומשפחתו בקן היה נמלת 'חדר'. כשראה כמה יפה בחוץ וכמה קשה האדמה, רץ ורץ בשמחה עד שאבדה דרכו. קפצו מולו נמלים שמנות וצבעוניות.

התנפלו עליו היכו בו וצעקו: " לך מכאן שיילוק מלווה בריבית".

ברח הקטן ונס על נפשו, הדמעות סימאו את עיניו. כל היום ומחצית הלילה תעה בדרכים ורק כאשר הפציעו קרני הלבנה בין הטיפות, מצא את ביתו.  

הוריו  הנמלים העמלניות האפורות,  עמדו כל הלילה   על שפת הקן... מחכים... לפתע ראו את בנם המוכה והחבול:

"אמא! אבא ! אתם  יודעים מה אמרו לי?! אמרו לי שאני שיילוק מלווה בריבית! 

הם היכו אותי!

למה?! 

"ל מ ה ? ! "

 ניקו אביו ואימו את פצעיו, הישקו אותו והאכילו אותו וסיפרו לו את הסיפור הבא:

       "לפני שנים רבות חיו הנמלים האפורות בקן גדול ויפה, היו מזמרות תוך כדי עמלן, חיו נמלה תחת גרגריה באושר, כל אביב יצאו הנמלים לגבעת הקודש לברך על האוסף החדש והנפלא,  נושאים עימם מעשר לנמלים העוסקים בקודש.

        יום אחד פרצו לקן נמלים גדולות ומשוריינות, השתלטו על הקן הגדול והמלא בכל טוב ואת הנמלים האפורות המזמרות גירשו ממעונן.

        חדלו הנמלים האפורות לזמר והחלו לשוחח בלחש, התפזרו הנמלים המאושרות ונפוצו בקינים אחרים. היו מתאספות, ולוחשות זה לזו את זכר הקן הגדול והיפה שקולות זימרה היו נשמעים בו. את הגרגרים שאספו חלקו עם מאריחיהן הצבעוניים עבי הכרס.

       ככה גדלו בצנעה ורבו מאד, אמנם קן משלהן לא היה להן אך בערבי שבת היו מסתגרות בחדרי חדרים, שרים בקול ענות חלושה מזמורי שבת זכר לימי הקן הגדולים. את ילדיהן אספו ב'חדרים' ללמוד תורת הקן הגדול, חיו בצנעה ובגעגועים, גדלו ורבו ללא בית וללא חלקת אדמה משלהם. יום אחד, קם נמלה רזה, אפור ושתקן ואמר לחברו: "די, נמאס לי לשבת בחוסר כל!, אצא ואחפש להלוות מגרגרי ואתעשר.

הוא היה לעשיר, היה מלווה חופן גרגרים, היה גובה חופן עמלות. חופן על חופן הרוןיח עד שעלה בידו להלוות גם לנמלים הצבעוניות, התעשר והתעשר, לנמלים הצבעוניות הדלדלה הכרס ורבות ירדו מנכסיהן"

מחה נמלון החדר את דמעותיו ואמר: "אנחנו צריכים לחזור לקן אבותינו" 

"וכיצד אנדוד עם אחיך הקטנים?" שאלה האם

"אבא, אמא " ענה להם "אצא אני, וכשיבוא היום תצטרפו אלי" 

השכים, נשק להוריו ולאחיו, שק על שכם יצא לחפש את קן אבותיו. הלך והלך נדד ונדד עלה הרים, חצה ימים, פגש נמלים אפורות בודדות עם שקים על כתפיהם, פניהם מועדות לקן האבות. אחרי ימים רבים היגיעו למקום שסיפרה לו אימו. 

והמקום שמם. אספו את בדל כוחם פצחו בשירה אדירה והחלו במלאכת בנין קינים חדשים. ישבו איש תחת גרגריו ולכל משפחה חלקת אדמה. שלחו מכתבים למשפחות שהשאירו מאחור: "בואו לשיר איתנו כאן בקן אבותינו, אמנם אנו חיים בצמצום אך חזרנו לשיר זמרת אבות".

     חלפו ימים רבים, מכתבי תשובה לא קיבלו אך היגיעו שמועות. והשמועות קשות. כל משפחותיהם רוססו. בכו ובכו אך בשקט בשקט המשיכו  במלאכת הבניה. כשנולדו להם צאצאים חזרו לשיר, עד שרבים מהקטנים גדלו ולא ידעו מלאכה מה היא.

     אמרו כמה צעירים חסונים: "שמא נבנה לנו ספסל ונלווה קצת מגרגרינו ונתעשר?"

     התעשרו החסונים בארץ הקן.  ראו כי טוב וירבו לגבות עמלות, חופן על כל חופן גרגרים, עד שנמלי ה'חדר' הזקנים נותרו ללא אמצעי קיום.

     קם זקן הנמלים ואמר לחבריו :"נתאסף! נעמוד על זכויותינו! שהרי אנו בנינו מחדש את ארץ הקן!" התאספו כל הזקנים צרובי השמש וחרושי הקמטים, תיכסו עצה ומינו את זקן הנמלים לדובר שלהם.

      התאספו גם החסונים ובמבוכה רבה החליטו לקבל את הזקן לשורותיהם. אך השליטים החסונים המשיכו לגבות עמלות ולזקנים אין די אמצעים לחימום בחורף, לתרופות, או לשכור עו"ד לתבוע את רכושם.

    אסף שוב נמלת ה'חדר' הזקן והחסון את הצעירים ואמר להם: "הלשם כך עזבתי את משפחתי ועמלתי כל חיי?"

    הרכינו החסונים את ראשיהם טיכסו עצה ואמרו: "נחלק את רווחינו שווה בשווה"

    סוף דבר

    וכך חיו להן באושר ועושר עד עצם היום הזה... ( ? )

 צילום: זאב שימרון