B.logi

    לקח לי זמן להתרגל לשם ההולנדי הזה שנתן לו ז"ורז 'סימנון , ניסיתי למצוא לו תרגום , משמעות , אך תוך כדי קריאה קרם האיש עור וגידים ונחה דעתי

האיש הזה קייס , החליט יום אחד שהוא יכול להיות אדם חופשי , לבעוט בכל המוסכמות החברתיות שנראו לו לפתע שיקריות מטעות וכובלות , ויצא למסע החופש שלו

   שתי בעיות הפריעו לחופש הזה שלו , העובדה שהיה כבול באובססיית ניצחון , והעובדה שלא יכול היה לשאת ליגלוג . רק אלה הוציאו אותו משלוותו ומשליטתו המוחלטת במהלכים

   הסיפור מתרחש בתקופה שהאישה נועדה להיות עוסקת בעיניני הבית פנימה , כנועה לבעלה , או להיות   מתלה יהלומים להציג את מעמדו , או להיות זונה

   כשקייס פופינחה למד לדעת שהמעמד שרכש לעצמו ולמשפחתו קורס ושנשאר ללא פרוטה הוא היגיע להכרת שקר החיים ואז קבע עם עצמו להיות חופשי וללכת כנגד המוסכמות כי עד אז היה בעל נאמן לחלוטין , ואב משקיע

   סימנון נכנס למוחו הקודח של האיש מלווה אותו בכל עלילותיו ושיקוליו לפני ואחרי מעשה . העלילה מרתקת , מותחת , אירונית , סימנון מיטיב לתאר נבכי נפש , עולם פנימי של איש במשבר עמוק , בסטירה חברתית נוקבת .

    שמתי ידי על הספר שנקרא האיש שצפה ברכבות , ספר די ישן יש לומר , אך הכותרת והסופר ריתקו אותי ,  יהושוע קנז כמתרגם הכריע את הכף .

שאלתי הספר וזכיתי

   זה הספר הראשון של ביסיו שנפל לידי ואחרי שסיימתי אותו יש לי רצון לקרא את כל ספריו

    הוא באמת 'נפל' לידי , כלשונו , לגמרי במקרה . הופתעתי למצוא אותו בין ערימת הספרים שהבאתי מהספריה , לקחתי אותו בטעות כיוונתי לספר אחר של זיקית , ההוצאה הנפלאה הזו , ובגלל שהספר כמו כל הספרים של זיקית ידידותיים למשתמש וקורצים לקורא , התחלתי ממנו ולא יכולתי להניחו עד שסיימתי .

   פרט להנאה בקריאה וההומור המצוין , קשה לקרוא אחריו ספר אחר , אפילו אם הוא טוב , או מה שנקרא עד כה 'ספר טוב' . אחרי שקוראים את הספר הזה של ביסיו כל ספר אחר נראה לי אנכרוניסטי ומיושן , ממש ככה. עוד לא חקרתי מהו הסוד מאחורי הכתיבה הזו , לשם כך צריך לקרוא בו שוב וזאת אעשה בשמחה . גיבור הספר הוא פסכיאטר שכנראה נותק לגמרי מרגשותיו והיה צורך שבורחסטיין יפגע בו פעמיים כדי שיעשה ניתוק מוחלט מסביבתו . מה שמציל אותו בתחילה זה היומן , הספר הזה , שהוא כותב בתחילה בניתוק ריגשי מוחלט ,  הקורא מתלווה לקורות אותו משתתף בשינוי

   כבר קראתי אצל מקיואן על רופא שנאלץ להתמודד עם המציאות ב 'שבת' שאין שני לו ,  וב אהבה עיקשת' ( אין שני גם לו אבל שבת ישאר ראשון בסולם שלי ) שם מתמודד אדם עם חולה נפש והשפעה של ההתמודדות הזו על חייו , משפחתו והסביבה המתכחשת .

   בורחסטיין קליל אך רק לכאורה , יש בו הומור מצוין , הוא אפילו משעשע במצבים שהפסיכיאטר נקלע אליהם , אך לטעמי אין זה פוגע באיכותו וברצינות שהקורא מתייחס לקונפליקטים , אירוניה במיטבה

ויש גם תוכי

   המילה תרבות היא נגזרת של המילה הרבה, והרבה משתלב לי יפה עם אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת ומה פירוש אחרי רבים להטות אם לא דמוקרטיה ?

   מתוך הבילבול הזה שנקלענו אליו, בין דמוקרטיה תרבות ופוליטיקה וכל המלל מסביב נזכרתי בקורבן אחד של מילייה תרבותי, הוא לא היה מזרחי, אבל הוא היה ניצול שואה ובעל מבטא זר, כבד עד יומו האחרון. כשסיים את האולפן בתום שלושת חודשים שאחרי עלייתו ארצה, הוא כבר ידע עברית על בוריה, ונאם את נאום הסיכום בשם התלמידים בעברית צחה.

   אמש ישבה קבוצתנו אוהבת הסיפרות למשימה שייעדנו לעצמנו מראש – לקרוא סיפור מצחיק ולנבור בקרביו, דבורה בחרה את הסיפור 'אב נולד' קראה אותו בפנינו. תוך כדי, נחשפנו לגאוניותו של קישון, ליכולת שלו להיות אותנטי בכל עת. כשהוא מספר איך הוא סובל כאן בחוץ, כשהוא מקנא באישתו שלפחות עסוקה בללדת הוא נוגע בנימי נפשנו, אפילו שכתב את הסיפור על האב המצפה ללידת בכורו בתנאים פחות מודרניים מהיום.

   כששנא את העיתונאי שכתב על הגדי שנולד עם שני ראשים, ראינו איך הוא גייס את כל העולם לתחושותיו שנכנעו למתח שהוא שרוי בו ולחרדה שאחזה בו, כמשורר טוב המגייס את הטבע לתחושות הגיבור.

   בסיפור 'שמחת הגיל' גילינו כמה ידע מעמיק היה לו ואיך גייס אותו ברמזים סמויים לרבדי עומק מהתרבות שלנו - בני מעיו' התהפכו בו, והרי בני מעיו בתרבות היהודית ובתנכ – הם גם רמז לאברי הרביה, כמו שנאמר על צאצאים שיצאו ממעי אבותינו :  ומיציאו (וּמִיצִיאֵי) מֵעָיו שָׁם תנ"ך מנוקד - דברי הימים ב פרק לב

אחיו שמעיה ועזראל מללי גללי מעי נתנאל ויהודה נחמיה פרק יב

 'מסכת המרפסת הסגורה' הוא כאילו רק סיפור על דליפה של מי גשם, שותל קישון את תאריך פרובלמטי מההיסטוריה של ארץ ישראל, ומי שמכיראת הפרשנות, דפנה שלנו יידע למה הוא מרמז,

   הוא ועטף את הסיפורים בעטיפה מהודרת ומפתה של סבלי היומיום ובכישרון קומי וטיימינג יוצאים מן הכלל, קפקאי אך אוהב אדם, סלחני ומצחיק. אבל כמה רבדים יש לסיפוריו, החופר המטורף מתעלת בלאומילך? האין הוא רמז להיטלר שכולם רואים ולא מבינים או לא רוצים להבין?

   אז נזכרנו איך לא היה מקובל על המילייה התרבותי של אז, איך סבל מכך כל חייו אפילו שהיה נערץ על רוב הקוראים הכביכול לא תרבותיים של אותם ימים. קישון לא יצא למלחמות תרבות, אלא כבש את העולם בהליכה, הוא ביטא את סיבלו על ההדחה שלו מהמילייה הישראלי ההוא אבל בסוף חייו זכה להכרה. סבלנותו וסובלנותו משמשים לי נחמה, מייתרים בעיני את הכותרות המתלהמות בעניני תרבות כבייכול, שהרי אין זר יותר לתרבות במובן התרבותי של המילה, מהמושג ממלחמה.

ידיעות ספרים | 2014 | פרוזה מקור | 510 עמ'



 

 "קובץ בא בימים זה נכתב במשך יובלות שנים, על שפע ילדי והאמא שלהם, ליתר דיוק, כנגדם. זהו גם ספר קוסמופוליטי מעיקרו, שכן דומה כי בנושאים הקשורים לבית אין כל הבדל בין בתי-בציון לבין אלה של עמים פחות נבחרים. מלבד אולי העובדה שילדי ארצנו נוטים לקיים בבית משמעת חזקה יותר.   "יש הטוענים שכניעתם-מרצון של ההורים המקומיים לצאצאיהם היא תופעה חולנית למדי. כותב שורות אלה נמנה עם הטוענים האלה. אולם נשאלת השאלה, האם כה מפליא הוא שאנו מאוהבים ביוצאי חלצינו המופלאים, שהם אולי קצת חצופים ובלתי מנומסים, אולי אף מעט בלתי-מחונכים וגסי רוח, הקיצור הם בלתי-נסבלים לחלוטין, אבל הם בכל זאת הילדים שלנו, אם לא אכפת לכם."    זהו אינו רק קובץ סיפורונים על משפחה ישראלית אחת ועל אבא אחד שרוצה קצת שקט. זהו ספר שקוראים וצוחקים בקול, כשמבינים שהקומדיה האלוהית האמיתית מצויה כאן לידנו, בין כותלי הבית, בפרטי היומיום הפעוטים. זהו דו"ח מפורט ומדויק של חומרי הנפש המתאספים במרחב אחד קטן ומרכיבים חיים שלמים. ספר משפחתי הוא הספר העברי הנקרא ביותר בעולם אחרי כתבי הקודש. אפרים קישון כתב למעלה מ-50 ספרים בשפה העברית, שתורגמו ל-37 שפות. קישון מכר למעלה מ-45 מיליון עותקים מספריו ברחבי העולם ונחשב לסופר הישראלי המתורגם והנמכר ביותר.   מהדורה מחודשת זו רואה אור במלאת עשור למותו של אפרים קישון ז"ל

היה לא נעים לכולם עם הטופ17 אבל המחלקה הזו, פלסטיקה אישפוז יום במאיר היא משהו מיוחד, אווירה נהדרת ומשכינת שלום, שמנו מאחורינו את התקרית המיותרת, והמשכנו הלאה. כבר התלוצצנו ואנחנו חברות.

ביום א אחרון 8.6.14 היגעתי מוכנה לתלישת עור נוספת והחלמה, אמנם לא נורא אבל בהחלט לא נעים, ואחרי אישפוז ולבישת חליפת בית החולים הלא מביכה של 'מאיר' נכנסתי כולי רעד לניתוחון נוסף שכולל השתלה במקום נגע השמש.

הרופא המקסים לא ויתר, וחיפש עד שיימצא הטופס המדובר ובו פירטי הנגע, ולאחר חיפושים במחשב, ריצות לפקידות נמצאה האבדה והסתבר ש...

אני הולכת הביתה !

לא היה גבול לאושרי, מסתבר שתוצאות הבדיקה של שני המקומות על השוק היו על אותו הטופס, מה פלא שהפקידות שלחו הפניה נוספת לניתוחון, לשם הסר ספק היה נחמד מצידם של הביופסיונרים, להשיב על כל ביופסיה בדף נפרד – קצת כבוד לכל נגע לא יזיק. מגיע להם המינימום הזה. אז לא הוכיתי שוק על ירך, ולא חטפתי שוק, ולא פולקע השארתי את כל הבדיחות קרש לצוות מאחורי ויצאתי בדילוגים מהמקום עם הבטחה לחזור יש כבר טופשבעשרה מוכן.

כמה שמחה הייתי שאוכל לחגוג את שבוע הספר עם כל עמישראל בחוצות הערים, (בערבים כמובן, כי מי צריך עוד שמש), אבל – לא ! - שפעת של טרום קיץ כופפה את גבי הדווי לאנחות, אפילו להקדיש זמן לשבוע הספר, הנושא האהוב עלי מכולם אין באפשרותי. טוב שכל ספר הוא חג עבורי וכל השנה סיפרתי ושיתפתי כאן בהתלהבותי.

אז איך אעביר את שבוע הספר? א'  בחברת אקמולים, בישיבה כמובן, כשלא זזים לא כואב מה שלמונדיאל זה דווקא דיי מתאים, כבר נהניתי מ א ד מטקס הפתיחה.  ב' בקריאה של 'חלומות של אחרים' ספר הסיפורים של שולמית לפיד, ושל 'יסמין' אלי עמיר – אני נהנית כ כ. ג' אמשיך להעתיק למחברת הציטוטים שלי, ציטוטי מופת חד פעמיים מספרו של מקיואן 'שבת'. זהו התשיעי במספר של הסופר הזה שקראתי, הרי הבטחתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאקרא את כל ספריו.

ומה לגבי הסאגה הממלכתית?

אדווה עם שיטרית, אולי הרזומה שלו, והאהדה הגורפת אליו כאחד העם ויחד עם זאת כנישא ממנו, יוציאו אותו גדול מהסיפור, ממש כמו קלינטון בזמנו, והלוואי והסיפור כולו עורבא פרח.

יום אחד השארתי באחד הפוסטים של מיודענו אבו אלמוג, את התגובה הבאה:

            " אני אוהבת את הכתיבה שלך, אבל לפעמים אני הולכת בה לאיבוד "

• “ גם אני " ענה לי בתגובה

באיזה חוש סמוי שטרם הסברתי או תימללתי לעצמי היה ברור לי שמסתתר כאן משורר. נזכרתי שטליק המליץ על הספר רוח צפונית שכתב אבו אלמוג הוא הסופר גל אמיר, שלפתי אותו ( את הספר, כן? ) מערימת ההמתנה והתחלתי לקרוא. ובכן לא התבדיתי, כבר מאחד המשפטים הראשונים הייתה הבטחה:

" חשבתי אם יש מישהו באזור גוש דן רבתי שאני רוצה להיפרד ממנו, אין מישהו כזה, נכנסתי לאוטו ונסעתי "

הסב טקסט במשפט הפשוט הזה, התמצות האירוני של כל ההוויה של האיש בתוך המשפט הטריוויאלי, כבשה אותי וההבטחה במהלך קריאת הספר הלכה והתממשה עד שבסוף הספר הפתיע אותי חזון.

" היא (חנאן) בטח שמעה כל מילה מהשיחה שלי עם ליאוניד. לא היה לי איכפת, נהיה בחוץ סיפור גדול,  וגשם שמחכה שאכתוב עליו..."

התיאורים המינימליסטיים, מבטאים הכל, הסופר מתאר בהומור הסב טקסט הצעיר וגם האידישאי משהו, את ארץ ישראל העכשווית האותנטית שגיבוריה הם ערב רב של מוצאים דוברי עברית, עולים מחבר העמים, ערבים, החיים בכפיפה אחת ואת המוסיקה שמערבבת הכל:

"תחנת רדיו מקומית כנראה פיראטית, ששידרה רק שירים של אנשים ששם משפחתם פרץ"

ביקורת סמויה נוספת המתבלת כאב באירוניה : “ אדרי הוא האנדוקרינולוג שהרג את אמא שלי לפני די הרבה שנים. ומאז אני מחזיק ממנו. אז היה סתם אנדוקרינולוג בצפון, היום הוא מנהל מחלקה בבילינסון "

בימים האחרונים בעקבות פרשת שלי דדון, נזכרתי שוב בספר הזה המפזר סימנים לעתיד הנורא שטחו עינינו מראות, אבל כשאמרתי למעלה חזון, לא לאסון הזה כיוונתי, אינני רוצה להיות ספוילרית ולרמוז דבר מסוף הספר, למרות שגם בסיפור שלי דדון יש משום אזהרה לבאות.

מאז בתיה גור לא קראתי ספר מתח משובח ואיכותי, כמובן שאקרא עכשיו את כל ספריו של גל אמיר, ואני חשה גאווה מסויימת שזכיתי להכירו כאן בישראבלוג.

רוח צפונית התיאורים המינימליסטיים, מבטאים בהומור את ארץ ישראל העכשווית האותנטית