B.logi

     כשאני רואה אותה בראיון הטלוויזיוני אני רואה דמות מכווצת, מתגוננת, ויחד עם זאת אמיצה ואוזרת כל כוח על מנת להזדקף

     כשאני שומעת את דבריה אני מצטמררת, ומנסה להבין מה מרגיש אדם שגדל בתחושה שהוא מטרד, אולי לא שנוא, אבל הוא משוכנע שהוא לא אהוב

     היא מספרת על אבא שכשכעס עליה הגיב להרמות הראש הילדיות שלה באלימות קשה ובדחיה, שאף פעם לא התנצל, לא לקח אחריות על חלקו בכעס ולא התוודה באזניה על אהבתו אותה, ועל אמא שלא מנסה לגונן, מתעלמת, וגם היא לא אומרת "אני אוהבת אותך אבל . . ."

     אני מנסה להבין באיזו אווירה היא גדלה כילדה ואני חושבת שאולי היא גדלה בבית לא מגונן מספיק, לא תומך מספיק, ללא חומל, לא מקבל אותה על הטעויות שלה, אינו מדריך, עוטף או מחסן בפני העולם

     אני מנסה לנחש כיצד, בניצי בגרותה, הוטלה למערבולות המציאות התובעניות והיא חסרת מיגון, חסרת מטען חיוני למסע החיים ושואלת את עצמי האם לנצח תחוש מתגוננת, מאויימת, כחשופית הזו שכל משב רוח, עלה נושר עלול לפצוע אותה, שבימים קשים לא תוכל לשאוב השראה שתהווה לה מזור

    ואני רק יכולה להעריץ את עוז רוחה למצוא תשובה, ולקוות ששירתה תהפוך איתנה ושבעוצמות ששאבה בעיקשותה ומהמעט שקיבלה - תוכל להיות - ולהווה השראה לדור חדש של הורים. ילדים ומטפלים

                                         _ _ _ _ _ _ 

ללא  עוגן

תיטלטלנה נשמות רכות

תיסחפנה

לים הגדול והשיריון

מחורר,

כל משב רוח

יפתח פצע

ישן

מי שאמור היה לעטוף ולחבק

פצע

מי שאמור היה לחזק -

פגע

נשמה עדינה לא בשלה

חשופה

כל משב קל

יצרוב בה

עטויה שיריון-העד-המחורר

מפני הפולשים

אך גם מהבאים אליה

בטוב

לנצח תשוט

נעה ונדה

על לא עוול

בכפה

    משנת הוצאתו מחכה "מר מאני" בסבלנות שאקרא בו. ועכשיו, בגלל עודף הזמן הפנוי אני מוצאת את עצמי משלימה חסרים. וכך היגיע תורו של מר מאני, שיצא לאור לראשונה בשנת ... 1990 !

     אני לא יודעת אם הייתי משכילה להעריך כל כך את הכתוב אם הייתי קוראת בו קודם, אבל מסתבר שבאיחור רב גיליתי גדו·לה ספרותית שלא ידעתי על קיומה. הייתי שומעת התפעלויות של מביני דבר, אבל משהו בשם של הגיבור לא כל כך משך אותי, בלשון המעטה, הייתי בטוחה שמדובר בסיפור על אדם עצוב, מר מאני עשה לי אסוציאציה של מאניה, ומאניה - של מאניה דיפרסיה, ונרתעתי, ונרתעתי, עד לתקופה הנוראית הזו שאפילו הספריות סגורות, ואת הספרים שרכשתי לפני סגירת החנויות כבר סיימתי.

     הספר מחולק לחמישה סיפורים שיש קשר ביניהם, ואחרי קריאת הסיפור השני אני עוצרת ומשתפת כאן את עוצם החוויה שחוויתי. הסיפורים הם בעצם חמש שיחות, הסיפור הזה, השני, הוא שיחה של חייל גרמני עם סבתו. אמנם רק קול אחד נשמע בכל הסיפורים, אבל אפשר להבין את נוכחותו ותפקידו של המשיב בתוך כל שיחה.

     בסיפור הזה, השני, בשיחת החייל הגרמני לסבתו, מצאתי עושר בלתי נידלה של רעיונות ומחשבה שהסופר א.ב. יהושוע משכיל להתפתל בהם, כמו הלבירינט המזמזם ברקע של כרתים, הוא משכיל לפתל בהם את הקורא, וגם להתירם. אך שלא כמו אריאדנה המשחררת בחוט את תזאוס, יהושוע אינו מספק פיתרון לשאלות, הן נשארות פתוחות להתחבטותו של הקורא אך בגאוניות רבה הוא מבהיר את השאלות. השיא הרעיוני שלו הוא לטעמי בשאלה האם יהודי יכול לבטל את עצמו ז"א את יהדותו, מה שמביא את הגרמני להתחבט בשאלה אם אפשר להוכיח את יהדותו למרות שאמר שמבטלה. מרתק.

     (מרתק וכמה אירוני לתקופתנו, ומעניין אם הייתי רואה בזאת אירוניה בעת שנכתב, ומרתק כמה ראיית הנולד יש בשאלה הזו )

     החייל הגרמני מארח את סבתו בכרתים לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הוא מגדיר את עצמו כ אדם נטו , את סבתו כ מבטלת את אלוהים. ותוך כדי טיול/טיפוס, הוא מכיר לה את כרתים ההיסטורית על סיפורי האלים שלה, של האנשים שעדיין לא היכירו את אלוהים כי היהודים עדיין לא המציאו את עצמם

     חיבוטי הנפש של ה חייל-אדם-נטו מפתחים בקורא תקווה להארה גדולה של החייל שתתאים גם לזו של הקורא הישראלי, אך לא, יהושע לא עושה לנו חיים קלים, ולא מרצף לנו עתיד מתוק מדבש.

     ואולי, אחרי שאקרא ואסיים את שלוש השיחות הנותרות אמצא תשובה אחרת

      ואולי אתחבט בשאלות נוספות

____________________________________

א.ב. יהושע מר מאני

     מכיון שלא נאמר אחרת ב"ישראבלוגרים הומלסים" בפייסבוק חששתי להתפיידות הקטעים שלי ברשת. כקרש הצלה אחרון החלטתי לא לסמוך על שום טכנולוגיה והחלטתי להדפיס את הקטעים

     זה עלה לי. אבל חשתי אושר גדול והקלה עצומה אחרי שביצעתי זאת. חודשים השלמתי עם רוע הגזירה, מלסמוך על מחשב שהגיבוי הועתק אליו ועד ויתור. מידי פעם נזכרתי בקטעים שכתבתי והיו משמעותיים, שהיה להם 'פולאו אפ' בתקשורת. כאלה שהייתי הראשונה בהבעת דיעה בהם, שירים שהיו מוצלחים בעיני, התאבלתי בליבי. והשלמתי עם רוע הגזירה

     שילשום החלטתי לעשות לעצמי, למזלי נתקלתי באנשים מקצועיים מאד ואכפתיים ואנושיים מאד שביליתי במשרדם כשלוש שעות עד להעתקה מושלמת של הבלוג. ובסיום המוצלח עם החבילה בידי נזכרתי גם בספרים שקיבלתי מהוצאת כתר באדיבותה של לי עברון וקנין, בהתרשמויות שכתבתי למועדון הקריאה ושמחתי שהנצחתי. והיו גם קטעים שפורסמו בעמותת ישראבלוג (ואולי הם עדיין שם?)

     עכשיו מה שנותר הוא למספר את הקטעים, ולהדגיש את הכותרת

     סיימתי עכשיו ספר נהדר, "ג'נטלמן במוסקווה" אמור טאוולאלס. אם תישאר לי הגישה לבלוג ולמסך העריכה אפרסם התרשמות

     מידי פעם אנסה לבדוק ולהיכנס למסך העריכה. עוד לא תמה תקוותי

     להתראות בינתיים, כאן,

או בפייס https://m.facebook.com/profile.php (ולבקש חברות מ- Eugenia Blogilogi)

או באתרי הבלוגים שהתפזרתם בהם ידידי וחברי נפש יקרים🙋

❤

     בתגובה לפוסט היפה המושקע והמכיל של עדה ק. (עוד בלוגיעדה בוורדפרס) כתבתי את הדברים הבאים:

     "אני רק יודעת שאם הייתי נתקעת בחום הזה 6 שעות על הכביש החם זה לא היה מסתיים טוב ועדיין אין דיווחים על המקרים שפונו ע"י אמבולנסים מחשש לא ל"הרגיז" את המפגינים שמא יבולע למרגיזים וזה מצב אנארכי מאד.

     וההפגנה פרצה טרם נערכה חקירה, ואני בטוחה שהשוטר ידע מה יצפה לו אם יירה ובכל זאת ירה, אז כנראה היה בסכנה של ממש.

רק חשבתי

     גם ריפוי ידי המשטרה בצורה גורפת מפחיד אותי וגם - היום פורסם כי שרפו את ביתה של גננת מתעללת.

     אז אולי יש אומרים שמגיע לה אבל בעיני זה לא מבשר טובות"

     ואני עוד זוכרת את שארלי הבדו, ואיך כעסתי שמעליבים ולועגים למוחמד כי זה באמת לא לעניין ופוגע ברגשות ומצית ומה שקרה אחר כך, ואני מחפשת את ההבדלים, כי כבר אין גבולות לחופש הביטוי וכבר אין גבולות לחופש ההעלבות

     כמו הראשונים שבאו לבנות, כן האחרים צריכים לבוא הנה בעינים פקוחות

     אולי טעות היא למשוך אנשים הנה בהבטחות אין סוף? אולי לומר את האמת, בואו כי אנחנו זקוקים לכם לבנות

     בואו כי לא קל כאן, בואו שנסו מותנים כי העבודה עוד רבה?

https://youtu.be/xWx3R7WaAQY