B.logi

     מכיון שלא נאמר אחרת ב"ישראבלוגרים הומלסים" בפייסבוק חששתי להתפיידות הקטעים שלי ברשת. כקרש הצלה אחרון החלטתי לא לסמוך על שום טכנולוגיה והחלטתי להדפיס את הקטעים

     זה עלה לי. אבל חשתי אושר גדול והקלה עצומה אחרי שביצעתי זאת. חודשים השלמתי עם רוע הגזירה, מלסמוך על מחשב שהגיבוי הועתק אליו ועד ויתור. מידי פעם נזכרתי בקטעים שכתבתי והיו משמעותיים, שהיה להם 'פולאו אפ' בתקשורת. כאלה שהייתי הראשונה בהבעת דיעה בהם, שירים שהיו מוצלחים בעיני, התאבלתי בליבי. והשלמתי עם רוע הגזירה

     שילשום החלטתי לעשות לעצמי, למזלי נתקלתי באנשים מקצועיים מאד ואכפתיים ואנושיים מאד שביליתי במשרדם כשלוש שעות עד להעתקה מושלמת של הבלוג. ובסיום המוצלח עם החבילה בידי נזכרתי גם בספרים שקיבלתי מהוצאת כתר באדיבותה של לי עברון וקנין, בהתרשמויות שכתבתי למועדון הקריאה ושמחתי שהנצחתי. והיו גם קטעים שפורסמו בעמותת ישראבלוג (ואולי הם עדיין שם?)

     עכשיו מה שנותר הוא למספר את הקטעים, ולהדגיש את הכותרת

     סיימתי עכשיו ספר נהדר, "ג'נטלמן במוסקווה" אמור טאוולאלס. אם תישאר לי הגישה לבלוג ולמסך העריכה אפרסם התרשמות

     מידי פעם אנסה לבדוק ולהיכנס למסך העריכה. עוד לא תמה תקוותי

     להתראות בינתיים, כאן,

או בפייס https://m.facebook.com/profile.php (ולבקש חברות מ- Eugenia Blogilogi)

או באתרי הבלוגים שהתפזרתם בהם ידידי וחברי נפש יקרים🙋

❤

     מוקדש ל'שדות' באהבה וירטואלית

בעצב שלא נגמר ובגעגועי אין סוף

       החיים של הגיבורות בספר הרביעי * בסדרה ''החברה הגאונה'' מאת אלונה פרנטה ולרוב גם בשלושה הקודמים, כל כך אינטנסיביים וסוערים כאילו הם חיים על 'פי הר געש' מה שנכון גם עובדתית. הכל סובב סביב נפולי העיר שלרגלי הווזוב "כאן קיים הווזוב, שמזכיר כל יום שאת הפרויקטים המאתגרים ביותר, של אנשים רבי עוצמה, את היצירות הכי נהדרות, יכולים האש, רעידת האדמה, האפר והים, להפוך ללא-כלום בדקות ספורות" *

     החיים האינטנסיביים שלהם מתהפכים כל רגע בדרמות הופכות קרביים, יחד עם זאת הספר כתוב בצורה ייחודית ביותר ומשאיר מקום למחשבה והתלבטות, הסופרת מפרשת כל מקרה כאילו היא כותבת אותו בזמן אמת, אפילו שבהמשך מסקנותיה על אותם אירועים מתהפכות כאשר היא נזכרת בהם במרחק זמן או כאשר היא מבררת דברים.

     האימפולסיביות הזו אופיינית לאופי הדמויות שאינן יכולות לנהוג אחרת אלא בהתפרצויות זעם, אצל הסופרת הדברים מתבררים בדיעבד רוב הדמויות הנפוליטניות (פרט לנינו) כולם פועלים מהבטן.     

     המספרת אלנה , מצליחה להשיט את שלוש בנותיה במים הסוערים האלה בתבונה בהבלגה ובסובלנות. מאז ילדותה שלה היא נזעקת כפותרת בעיות, מצליחה לראות את הדברים ממרחק רואה את הדברים ניכוחה לא כופה את דעתה. פרט לגברים בחייה שמוציאים אותה משלוותה - רק הם מוציאים מתוכה את האגרסיביות הנפוליטנית - לא נמצא אותה מתפרצת. חברת הנפש הגאונה שלה לילה לעומתה סוערת כל כך בתוכה עד כי כל מי שמכיר אותה מתאר את מוחה בצורה גראפית וכמעט כולם משתמשים באותם מונחים לתאר אותו.

     התיאורים בחלק מהספר נעשו לפתע עלובים ומשעממים , רק תיאורי שיחות של מי אמר מה ומתי וכשהסערה חזרה אחרי שילדה את ביתה השלישית הבנתי שהיא כתבה באותו הלך רוח שהייתה במשך כל ההריון שלה, מבטה היה מופנה פנימה, לעולם שבחוץ הייתה אדישה. ראיתי בזה מאופי הכתיבה הייחודי שלה כפי שהבנתי אותו - הוא נע כאילו בספירלות מכאן ועכשיו הסובייקטיבי עד למבט האובייקטיבי. זה כבש אותי זו דרך כתיבה מאד מורכבת והלוואי והייתי יודעת לאמץ אותה

     ראייתה ותיאוריה גרמו לי להיזכר בתמונות ילדות ובסיטואציות שלי עם חברות, עם משפחה, עם בני זוג, עם ילדים וזה כבש אותי. נזכרתי בדברים ובהתנהגויות שנשארו בתוכי כמשהו להתחרט עליו, להתבייש בו. שפטתי עצמי לחומרה והנה במרחק זמן כשעלו מהאוב תוך כדי הקריאה, הפרדתי ביני הילדה לבין עצמי עכשיו. הבנתי שהילדה היא אמנם אני אבל אני אחרת שמותר היה לה לטעות לבין אישיותי כפי שהתגבשה עד כה. סלחתי לעצמי. האם זו לא סיבה מספקת לחצות את הנהר רחב הידיים הזה של ארבעת הספרים עבי הכרס האלה?

     לא אסתפק בכך. איכויות רבות מזוויות מבט שונות מצאתי בספר המרתק הזה, וכנראה שאקדיש לו עוד פוסט או יותר

-

* אלנה פרנטה "הסיפור של הילדה האבודה"

                          החלק הרביעי של סדרת הסיפורים.                             

                          הנפוליטניים שהראשון שבהם

                          "החברה הגאונה"

הסיפור של הארוחות , הכסאות, הכביסות , ועוד כאלה שטחו אוזני מלשמוע , גרמו לי לתחושה לא נעימה של מיאוס , חוסר רצון להקשיב או להתמצא בפרטים שיש בהם מין תחושה של עליבות על עצם ההתעסקות בהם , חוסר טעם בשל חוסר עניין או תועלת , וגם רחמים ובושה בשביל מי שמתעסק בזה

     כשהתאוששתי מעט מהתחושות האלה מר דה ז"ה וו התערב פתאום כאילו סיפורים כאלה כבר שמעתי . זה היה מוכר טבול בטעם לא נעים שכזה של שמחה לאיד על קטנות . משהו ניסה להיחלץ משורשי זכרוני , אבל זה היה כל כך הזוי ושולי שהיה לי קושי להתמקד

     הנוקש על דלתות זיכרוני נטה בכלל לתחום הבידור , כזה שיש בו  שמחה לאיד לצרות של אחרים שמתפרצות במקומות הכי לא צפויים עד כדי גיחוך , וכשזה מגיע לבתי המשפט , בדלתיים סגורות למרבה המזל , מתפרסמת הפיקנטריה

     החלטתי לכן , לתת למוחי לבדוק ב'מוסיקה' , בתבניות של הדברים וכך אכן נזכרתי בציטוטים דומים מהמדורים האלה בעיתונות (במעריב מביא את סיפורים כאלה יונתן הללי )

     אלה הם בעצם קוריוזים של שולי החיים , קוריוזים של גירושין מבית המשפט לענייני משפחה אוי כמה שזה יצחיק אותם חשב לעצמו כנראה מחבר כותרת הפיתיון . מצפה מקוראים שיהנו בהנאת "לי זה לא יקרה" אבל אני אף פעם לא  צחקתי .

     תמיד ידעתי שסבל מסתתר מאחורי היחסים המקוקלים שפעם היו אהבה גדולה צר היה לי עליהם שאינם מסוגלים אחרת , שאינם מנסים גישור לליבון דברים בצורה מכובדת ומנומסת , וחששתי לילדיהם , פירות האהבה שפגה

     להלן "הרי את מגורשת לי" : מן העיתונות , משפטי הגירושין המוזרים ביותר בעולם :

האישה שהתגרשה מבעלה בגלל סטטוס בפייסבוק

הגבר שניקה יותר מדי

והזוג שרצה להתגרש בגלל מזלג

לי זכורים משפטים שפורסמו כמו 'היא אכלה שום. . . '

'היא ישנה בחדר אחר . . . '

'היא בישלה בכוונה מאכלים שאיני אוהב . . . '

'היא קנתה לעצמה יותר מידי נעליים . . . '

'הוא מזמין חברים בלי להסכים איתי . . .  ואני צריכה להכין . . . ולצאת מהבית . . . '

בהצהרות ההזויות הנ"ל איש אינו יוצא נשכר , ריגשות הטינה גוברות ואם יש ילדים שתלויים בתוצאות יש סבל

     יש לי תחושה שכל המדיה פרוצה ואין מתעניינים יותר בטוב , במאבק ברע , בין מותר לאסור . הכדאי והמכובד נשאר מוזנח בודד מאחור , הכל הותר , כולל כבוד האדם

    פרט לעיתונאים מסוימים שנלחמים כך על לחמם , המרוויחים היחידים מהטפשוטת הזו הם עורכי הדין , שכמו רופא שינים נלהב יעודד ב'תנו לו בשינים' להשיג לקוחות .

  ועכשיו מששמתי את ליבי לדמיון המנייריסטי החיצוני בהתנהלות בדיני המחוזות והכביסות (פעם זה היה חלב וגלידות , היה גם סיפור על מיטה בטיסות) שרק בית המשפט מהווה גורם משותף דומה בצרמוניה הזו , אני חשה שאיש לא ינצח כאן , הרבה לכלוך יתפזר במרחב הציבורי שלנו והילדים בתמונה השניה הזו הם אנחנו האזרחים השוחים במדמנה הזו

     אני מקווה שאיננו עומדים להפסיד בגדול , בעיקר להפסיד כבוד עצמי , הרבה הרבה כבוד עצמי , ואין ילד שיתקע אצבע בסכר לעצור את ההחלקה במדרון

     מנהג נפוץ וידוע הוא שאמא לתאומים זקוקה ליד נוספת בטיפול בהם שלא נאמר על שלישיה שאז צריך לאדם נוסף שישמש כעזר כנגד כולם - השלישיה והמטפלים .

     מי שנולדו לו כבר שניים קטנטנים , ואפילו לא תאומים , אלא רק כשנה שנתיים מפרידות ביניהם , יודע שלאחד תהיה זו משימה קשה לספק את צרכיהם , שהאופטימום לכך הוא 1 על אחד , מבוגר 1 על פיצקוש 1

     אם. למשל קטני 1 חש לא מובן , בוכה וצריך לשלול סיבות לבכייתו כמה זמן זה יקח ומה יעשה השני בינתיים ? נושיב אותו בלול , ואז גם הוא יבכה כי הוא אמנם במקום מוגן , רואה את אימו , כל עולמו , דאוגה עם תינוק בכיין , ואז עצוב לו , והוא בוכה גם .

     עם התמונה הבהחלט רגילה ומתקבלת על הדעת הזו בכל בית עם פעוטות , אני מנסה לדמיין לי. קבוצה יותר גדולה של תינוקות , הרבה יותר גדולה  - בפעוטון . נאמר עשרה , כשבמצב האופטימלי ואולי אפילו החוקי 3 יטפלו בהם . אז מתגבשת בדמיוני תמונה עגומה שאיני רוצה לראות . ובדימיוני אני רואה האכלה , החלפת חיתולים , אולי שיר , סיפור - בשיטת הסרט הנע , תינוקות שוכבים או יושבים בלולים מחכים כל אחד לתורו . אין מה לבכות , אמא לא כאן , עוד מעט יגיעו אלי ויעשו בי מה שיעשו , והזמן יעבור עד שאמא או אבא או סבתא יבואו

     עצובה לי התמונה , עצובה לי הרבה יותר בגלל הידיעה שילד עד גיל 3 אימו היא כ-ל עולמו , וכשאמא לא כאן היא . . . איננה !

     תינוקות עד גיל שנה בערך לא יודעים כי דבר מוסתר מעיניהם ממשיך להיות קיים , ואז אין אמא ( או סבתא או אבא , או מטפל אחראי ) ותחושת נטישה שהילד לא יוכל לבטאה במילים עלולה להתקבע בו חלילה ל ת מ י ד אם יחוש שלא מבינים אותו , או עסוקים בתינוקות אחרים

     אחד הדברים הראשונים שעשו עלי רושם כביר בלימודי הפסיכולוגיה ההתפתחותית בצעירותי בסמינר והשאירו בי רושם בל יימחה , היה המניפולציות שיכול לעשות תינוק בן יומו על אימו ואין לו בכלל אמצעים או יכולות

     אין לו ? והנה ההפתעה אם הוא לא מרוצה מהטיפול בו , הוא עלול לפתח עצירות כעונש , והמתנה היפה ביותר שהוא יכול לגמול לאימו זה חיתול מלא        . גדול ונרחב הוא הידע שנרכש במשך השנים על תינוקות , על ילדים חסרי כושר ביטוי , אפילו אם הם כבר מדברים הם עדיין אינם מודעים לרגשות ולא יכולים להביעם במילים  ( ואז לפי הצבעים שהם בוחרים אפשר 'לקרוא' למשל את מצב רוחם ולפי הציור את תפיסת עולמם ) . לאחרונה התפרסמו מחקרים על השפעות חיצוניות אפילו על עוברים בבטן אימם .

     המפתיע ביותר הוא שיש תופעות והשלכות על התנהגויות של ילד שהן אקסיומות שלא מתיישבות עם ההיגיון של המבוגר . אפילו שלמדתי הרבה , כשנולדה בכורתי 'בלעתי' כל ספר שהיה בנמצא בנוגע לגידול ילדים , הספר האהוב עלי ביותר אז , היה . המקצוע הורים מאת ד"ר דודסון .

      הנושא הזה היה תמיד קרוב לליבי וריתק אותי , אהבתי לצפות בהתנהגויות שלהם וללמוד סיבה ומסובב , תמיד למדתי דברים חדשים , וראיתי איך כל ילד נוהג אחרת בסיטואציות דומות . ריתקה אותי העובדה שאצל כל ילד אראה תוצאות אם אנהג בצורה המתאימה לו

     לפי כל האמור לעיל קשה לי לראות ילדים בפעוטונים , תמיד יש לי תחושה שהם לא מאושרים שם . הדבר הפך לאופנה בקרב הורים צעירים עד כדי לחץ חברתי , הורים עובדים נאלצים לחפש תחליפים לזמן היעדרותם , לפעמים לא יכולים להרשות לעצמם מטפל , ואז הבחירה היא בפעוטון , הדבר הפך לאופנה .         גם מי שלא זקוק אקוטית לחלופה טיפולית חש לא נוח והולך עם הזרם , ואפילו נוצרו אמונות לא נכונות - הילד יתפתח מהר יותר וילמד מהר יותר לדבר . ובכן , זה לא נכון

     גנים ציבוריים ריקים כמעט מילדים מעל לגיל שנה וחצי , ילד מעל שנה וחצי שיגיע לגינה כזו לא יימצא חברת בני גילו ואז נוצר כורח נוסף לצרפו לפעוטון שימצא בו ילדים בני גילו , והוא זקוק להם אפילו שעד גיל 5 ילדים לא מסוגלים לחלוק , לא משחקים יחד אלא זה ליד זה

     אם כך ישאל בצדק קורא שורות אלה והשורות בפוסט הקודם , אם כך למה רשמתי את ילדי בגיל קרוב ל -3 לגני ילדים ולא בגיל 5 כמומלץ בספרי ההמלצות של אז ? מאותה סיבה בדיוק אשר גורמת להורים להכניס היום ילדים לפעוטונים , לחץ חברתי וגינות ציבוריות ריקות מילדים בני גילם                         

-

                                                  " נכתבה שניה בסדרה

________________________ http://reshet.tv/item/news/domestic/education-society/newsitem-718157/

     כואב , אין לי מילה אחרת לתאר את תחושותי ביומיים אלה בנוגע לאסון השיטפון

     הרבה מחשבות קופצות במוחי מנסות להבין מה קרה ואיך , על למה וכמה מיותר . אני בעיקר מנסה לגרש את הטורדניות , אלה של מי אשם ובאיזו מידה כי זה כבר לא חשוב לי ולא מעניין אותי עכשיו

     ומחשבה אחת טורדת את מנוחתי יותר מכל והיא , שלא הייתי מתארת לעצמי שמישהו בחברות טייס או בחייל האויר יעז להמריא מטוס כשיש התראות מזג אויר קשות וממוקדות

    שאף מדריך טייס לא יקח קבוצת הכנה לקורס טייס להמראת כיף במזג אויר שהחזאים בפירוש הודיעו שהוא מסוכן

     הרבה חומר למחשבה