B.logi

     זה חודשים יושבים ילדים בבית והמצוקה כה רבה עד שהם . . . שומו שמיים כבר מתגעגעים לבית הספר

     אני חושבת שהמהלכים הקיצוניים שנוסו עד כה לא תורמים, בתחילה סגרו את הילדים בבית, אחר כך החליטו - זום, כשהזום לא סיפק ת'סחורה - הפסיקו ת'זום, הילדים בבית, משפחות יצירתיות מסתדרות איכשהו - פחות יצירתיות דועכות

     אפשר לפתור את הבעיה הזמנית הזו. לדעתי לא צריך להתייאש, לא להרים ידיים ולא לוותר כדאי להמשיך ולחפש פיתרון והוא לא חייב להיות דיכוטומי אחד - או אחר - או בכלל לא

     מכיוון שאני מכירה את נפש התלמיד כמו גם המערכת מבפנים אני חושבת שיש מקום לשילוב, ואם התחלנו במונחים של חוקי הנהיגה אני מציעה למשל את #תוכנית_מעבר_החציה. ז"א חצי ממספר ילדי כיתה ילמדו בחדר הכיתה בבית הספר והחצי השני יצפה בהם בבית, למחרת יתחלפו וכך כולם ילמדו את אותו הדבר וכולם ירגישו חלק כל הזמן. פעילים ומלומדים

באופציה המוצעת הזו הילדים בבית ישבו מרותקים למסך כי הם יעקבו אחרי החברים, הם יתעניינו בנעשה, יחושו שהם בתמונה

ילדי הקבוצה שלומדים בבית הספר ישבו במרחק האופטימלי המומלץ, עטויי מסכות כנדרש, והילדים הצופים בבית לא יהיו פסיבים ורק יצפו - הם ישתתפו בצורה פעילה, יקשיבו כשבכיתה מקשיבים, ויבצעו המטלות בעת שבכיתה מבצעים את אותן מטלות

WIN WIN SITUATION

ושהתקופה הזו תסתיים כבר בבריאות שלמה לטובת כולנו

https://m.calcalist.co.il/Article.aspx?guid=3847450

     מנהג נפוץ וידוע הוא שאמא לתאומים זקוקה ליד נוספת בטיפול בהם שלא נאמר על שלישיה שאז צריך לאדם נוסף שישמש כעזר כנגד כולם - השלישיה והמטפלים .

     מי שנולדו לו כבר שניים קטנטנים , ואפילו לא תאומים , אלא רק כשנה שנתיים מפרידות ביניהם , יודע שלאחד תהיה זו משימה קשה לספק את צרכיהם , שהאופטימום לכך הוא 1 על אחד , מבוגר 1 על פיצקוש 1

     אם. למשל קטני 1 חש לא מובן , בוכה וצריך לשלול סיבות לבכייתו כמה זמן זה יקח ומה יעשה השני בינתיים ? נושיב אותו בלול , ואז גם הוא יבכה כי הוא אמנם במקום מוגן , רואה את אימו , כל עולמו , דאוגה עם תינוק בכיין , ואז עצוב לו , והוא בוכה גם .

     עם התמונה הבהחלט רגילה ומתקבלת על הדעת הזו בכל בית עם פעוטות , אני מנסה לדמיין לי. קבוצה יותר גדולה של תינוקות , הרבה יותר גדולה  - בפעוטון . נאמר עשרה , כשבמצב האופטימלי ואולי אפילו החוקי 3 יטפלו בהם . אז מתגבשת בדמיוני תמונה עגומה שאיני רוצה לראות . ובדימיוני אני רואה האכלה , החלפת חיתולים , אולי שיר , סיפור - בשיטת הסרט הנע , תינוקות שוכבים או יושבים בלולים מחכים כל אחד לתורו . אין מה לבכות , אמא לא כאן , עוד מעט יגיעו אלי ויעשו בי מה שיעשו , והזמן יעבור עד שאמא או אבא או סבתא יבואו

     עצובה לי התמונה , עצובה לי הרבה יותר בגלל הידיעה שילד עד גיל 3 אימו היא כ-ל עולמו , וכשאמא לא כאן היא . . . איננה !

     תינוקות עד גיל שנה בערך לא יודעים כי דבר מוסתר מעיניהם ממשיך להיות קיים , ואז אין אמא ( או סבתא או אבא , או מטפל אחראי ) ותחושת נטישה שהילד לא יוכל לבטאה במילים עלולה להתקבע בו חלילה ל ת מ י ד אם יחוש שלא מבינים אותו , או עסוקים בתינוקות אחרים

     אחד הדברים הראשונים שעשו עלי רושם כביר בלימודי הפסיכולוגיה ההתפתחותית בצעירותי בסמינר והשאירו בי רושם בל יימחה , היה המניפולציות שיכול לעשות תינוק בן יומו על אימו ואין לו בכלל אמצעים או יכולות

     אין לו ? והנה ההפתעה אם הוא לא מרוצה מהטיפול בו , הוא עלול לפתח עצירות כעונש , והמתנה היפה ביותר שהוא יכול לגמול לאימו זה חיתול מלא        . גדול ונרחב הוא הידע שנרכש במשך השנים על תינוקות , על ילדים חסרי כושר ביטוי , אפילו אם הם כבר מדברים הם עדיין אינם מודעים לרגשות ולא יכולים להביעם במילים  ( ואז לפי הצבעים שהם בוחרים אפשר 'לקרוא' למשל את מצב רוחם ולפי הציור את תפיסת עולמם ) . לאחרונה התפרסמו מחקרים על השפעות חיצוניות אפילו על עוברים בבטן אימם .

     המפתיע ביותר הוא שיש תופעות והשלכות על התנהגויות של ילד שהן אקסיומות שלא מתיישבות עם ההיגיון של המבוגר . אפילו שלמדתי הרבה , כשנולדה בכורתי 'בלעתי' כל ספר שהיה בנמצא בנוגע לגידול ילדים , הספר האהוב עלי ביותר אז , היה . המקצוע הורים מאת ד"ר דודסון .

      הנושא הזה היה תמיד קרוב לליבי וריתק אותי , אהבתי לצפות בהתנהגויות שלהם וללמוד סיבה ומסובב , תמיד למדתי דברים חדשים , וראיתי איך כל ילד נוהג אחרת בסיטואציות דומות . ריתקה אותי העובדה שאצל כל ילד אראה תוצאות אם אנהג בצורה המתאימה לו

     לפי כל האמור לעיל קשה לי לראות ילדים בפעוטונים , תמיד יש לי תחושה שהם לא מאושרים שם . הדבר הפך לאופנה בקרב הורים צעירים עד כדי לחץ חברתי , הורים עובדים נאלצים לחפש תחליפים לזמן היעדרותם , לפעמים לא יכולים להרשות לעצמם מטפל , ואז הבחירה היא בפעוטון , הדבר הפך לאופנה .         גם מי שלא זקוק אקוטית לחלופה טיפולית חש לא נוח והולך עם הזרם , ואפילו נוצרו אמונות לא נכונות - הילד יתפתח מהר יותר וילמד מהר יותר לדבר . ובכן , זה לא נכון

     גנים ציבוריים ריקים כמעט מילדים מעל לגיל שנה וחצי , ילד מעל שנה וחצי שיגיע לגינה כזו לא יימצא חברת בני גילו ואז נוצר כורח נוסף לצרפו לפעוטון שימצא בו ילדים בני גילו , והוא זקוק להם אפילו שעד גיל 5 ילדים לא מסוגלים לחלוק , לא משחקים יחד אלא זה ליד זה

     אם כך ישאל בצדק קורא שורות אלה והשורות בפוסט הקודם , אם כך למה רשמתי את ילדי בגיל קרוב ל -3 לגני ילדים ולא בגיל 5 כמומלץ בספרי ההמלצות של אז ? מאותה סיבה בדיוק אשר גורמת להורים להכניס היום ילדים לפעוטונים , לחץ חברתי וגינות ציבוריות ריקות מילדים בני גילם                         

-

                                                  " נכתבה שניה בסדרה

________________________ http://reshet.tv/item/news/domestic/education-society/newsitem-718157/

     היתרון הגדול של שילוב פיצים בגן ילדים בגיל שלוש , או קרוב לשלוש , היא יכולת הדיבור , הביטוי ואוצר המילים שלהם , ומכיון שידעתי שילדי תמיד יוכלו להביע את עצמם ולספר אם משהו חריג קורה להם בתחומי הגן ובסוף היום יספו גם בבית לקחתי אותם , כל פיץ לגנו , בנפש חפצה . וכך גם היה . הגננות מאד אהבו את אוצר המילים וכושר הביטוי המפותח שלהם . ובבית תמיד ביטאו אם חשו במחסור כלשהו בגן .

     אבל כיצד היגעתי לכך ולמה רשמתי אותם לגנים בגיל הזה ? כיצד לא נכנעתי ללחץ החברתי ? - בגלל טעיה , ועוד ניסוי ועוד מכשלה היגעתי למסקנה הבלתי נמנעת מבחינתי :

     כשנולדה בכורתי הייתי מועסקת קבועה של משרד החינוך ולאחר חופשת הלידה נאלצתי לחזור לעבודה והקטנה רק בת שישה חודשים . הנימוק הכלכלי גם הוא שיחק תפקיד . היינו בתחילת דרכנו . ראיינתי מטפלות , מצאה חן בעיני אחת , העסקתי אותה , ופעם אחת בחופשת מחלה שלי , נחתי בחדר השינה . . .

     הייתי נוהגת לחתל את ביתי על.מתקן בגובה נוח באמבטיה . שמעתי את המטפלת אומרת לה , לבת החצי שנה , אל תזוזי , והיא הלכה רגע לחדר אחר להביא איזה דבר מפקירה התינוקת על המתקן וחזרה מיד .

     קפאתי מתחת לשמיכות  , מתפללת שהכל יעבור בשלום , הרי ממילא לא הייתי מספיקה להגיע . חששתי לזוז , להרעיש , שמא התינוקת תזוז חלילה לשמיכות. כך הלכה לה מטפלת אחת ,

     באה אחרת , חמה , חכמה , המלצות . אבא של התינוקת חזר מוקדם מעבודתו , עבר במקרה בגינה ציבורית , ראה את המטפלת ה'חדשה' משוחחת עם חברותיה , התינוקת רתומה , ערה , עצובה , בעגלה .

     החלטתי לקחת את הפיצי איתי לעבודה , שם מעבר לגדר מצאתי אישה שנראתה לי אמינה , הקטע הזה עבר בשלום .

     כשנולד בני כבר לא הייתי מוכנה להפקיר את ילדי בידי אנשים לא מיומנים , לא מקצועיים , חסרי הכשרה או ידע מקצועי שבעצם לי יש , ולא הייתי מוכנה לטפח ילדי אחרים במחיר ההפקרה של ילדי שלי .

     גידלתי אותם בעצמי , כלכלית זה פגע בפנסיה שלי , בזמן אמת ממילא המשכורת הלכה למטפלים .

     כשהיגיעה השלישית לגיל שנתיים וחצי ועוד קצת , רשמתי אותה לגן ילדים . אותו הגיל בו רשמתי את שני ה'גדולים' . היות והם ילידי קיץ , הם נכנסו לגנים אחרי חופשת הפסח , הם היו החדשים היחידים בגניהם וטופחו ע"י הצוות ואפילו הקטנים האחרים . הם התאקלמו במהירות הבזק . לא הייתה טראומה של בכיות או מקהלת צווחות של התאקלמות ראשונה של. פיצקים אחרים , זה נחסך מהם . הגננות היו מוסמכות משרד החינוך .

   תחילת שנת הלימודים מהווה הזדמנות לפרוק תלונות ומענות. אל מערכת החינוך , להביע ציפיות .  זיכרונות אישיים מבית הספר מציפים ,

   הזיכרונות הפחות טובים מתקופת הלימודים ,  מעלים חששות לילדים הפרטיים שיוצאים ללמוד יש החשים זאת בינם לבין עצמם , כמחנכת וכאם חשתי בזאת גם אני , ויש המביעים את החששות שלהם בחוסר  אמון במערכת החינוך - מעל גבי העיתון או ברשת 

   לאורך השנים שלי כאם לתלמידים הבנתי שהדרך הטובה ביותר לתווך בין הילד לבית הספר היא שיתוף פעולה והבעת אמון במורה - וחשוב יותר - הבעת אמון בכוחו של הילד הפרטי להתמודד עם קשיים

   לפני שרצתי למורים מלאת טענות/חרדות/סערת רגשות (היום מוואצאפים. ישירות , חראם על המורים) הייתי אומרת לילדי "מה שאמרתם לי עכשיו אימרו למורה"

   אם חזרו הילד או הילדה ואמרו "המורה לא שמע/ה אותי " אמרתי "שימו פתק על שולחן המורה"

   וזה תמיד עבד , לעיתים רחוקות התערבתי , רק כשחשתי שלא נותנים אמון בילדי

   מנסיוני כמחנכת הייתי רוצה גם לשתף את ההבנה שלי לאורך השנים , את הכרתי הבלתי מעורערת בכך שתלמיד , ילד שאינו גורר לבית הספר דאגות , עצב , חרדות להורים , לאחים , יהיה פנוי לגמרי ללמידה יקשיב , יבין , יישם , ייתעניין מעבר , יעשה אנאלוגיות .

   ילד שרגשותיו מציפים אותו לא יהיה פנוי ללמידה , מחשבות ודאגות יציפו אותו , הוא עלול להתכנס בעצמו והתוצאות של זה יתבטאו במבחנים , ילד אחר יבטא כעס שעלול לשבש את יחסיו עם המורה

  בעולם מושלם אין דאגות , הכל זורם על מי מנוחות , אין מתחים אין חילוקי דיעות בין ההורים , אין להם בעיות בעבודה , עם שכנים , משפחה

   בריאות לכולם והחדשות צוכר

   איש אינו חי בעולם מושלם . אין דבר כזה . החיים מזמנים מכשולים צפויים ולא צפויים , אם כך איך יבוא הילד לכיתה וראשו פנוי ללמידה ?

   אם הורים ימצאו פנאי להיות קשובים לילד , לאוורר יחד איתו את חוויות היום , יקשיבו לחרדותיו , לחששותיו , יבנו יחד איתו כלים להתמודדות ישאלו לדעתו , לא יצחקו או ילעגו , מאמרו זה כלום .אלא יכבדו אותה , יספרו את דעתם , ישתפו מנסיונם , יתפנה הילד ללמידה

   בית הספר נהוג להציף חוויות ולשמוע דיעות של תלמידים אך בשל הכיתות הצפופות לא כולם יוכלו להתבטא

   כאן יש לי בהחלט על המערכת בשל ריבוי התלמידים וחוסר שיעורי יצירה המהווים איוורור ופורקן לרוב תחושות התלמידים ואמון בעצמם ובייחודם

בהצלחה

   ההתנהגות האנושית הכל כך מורכבת משלל תכונות , ירושות של גנים , תבליני חיים , היא דבר מרתק ביותר לכן כשסיפרה כמו מניפה , ואני חושבת שגם עדה , על הרוע הילדי של הבנות ב עין החתול מאת מרגרט אטווד , הסתקרנתי שהרי תמיד סיקרנו אותי שורשי האלימות (ראה מניעת אלימות שלי)

   למען האמת אחרי קריאה בהנאה רבה  את הסופרת האינטליגנטית והמוכשרת הזו , נשארתי עם אותן תשובות שהיו לי לפני וגם עם אותן שאלות בנוגע לאלימות הילדית והאנושית , כבר ידעתי שפוגעים הם פגועים בעצמם , שיפה מה שהאמא של הנפגעת פיזית עשתה שנתנה לילדה תחושה שיש לה חופש לבחור את חברותיה , לשלוט בחייה , כך שמבחינה זו לא מצאתי חידוש

   מה שכן , הספר סחב אותי להשוואה של ילדות אחרת , זו של החברה הגאונה (אלונה פרנטה) שם לא הייתה צדקנות , האלימות הייתה חלק מהחיים , וכשהילדה שרצתה להיות חברתה זרקה לה את בובתה המסמורטטת אך אהובה לסוג של תהום , עשתה גם היא כמוה ולא פיתחה סמפטומים של קורבן

   מעט תשובות קיבלתי מהסיפור השני שבספר 'האיש שצפה ברכבות' (ז'ורז' סימנון , ר' פוסט קודם) הסיפור הנוגע ללב של 'האיש מארחגלקס' . האיש אמנם מבוגר אבל סיפורו שמתפתח בהדרגה מביא את השפעות ילדותו על אישיותו , על התכונות שלו להיות תמיד טוב , מתחשב , נאמן , רגיש לרגשות אחרים גם כשלא ביקשו זאת ממנו ,

   היותו שונה נראית לי גם הזדמנות של האנשים שחי בתוכם , שראה בהם נחמדים ושכל כך רצה להיות חלק מהם - להיות שייך - להתאגד נגדו . ומעניין , שמצאתי משותף בין השכנים של 'האיש מארחנגלסק' לבין הילדות והאמהות ב'עין החתול' - אלה גם אלה נגועים בצדקנות נוצרית

   הם העדיפו להרגיש נוח להפיל עליו את מחדליהם במקום להתמודד עם עצמם . כמה נוח , הקורבן האולטימטיבי , ככה אני חושבת מרגיש ילד שהפך קורבן של קבוצה

   כמו ילד שעשו עליו שיימינג גם למבוגר עושים ב'האיש מארחנגלסק'.

 'שיימינג' ואם לא למד להתמודד בילדות עם חברה אכזרית , סופו שגם בבגרותו יישאר נכה בשטח הזה