B.logi

    משנת הוצאתו מחכה "מר מאני" בסבלנות שאקרא בו. ועכשיו, בגלל עודף הזמן הפנוי אני מוצאת את עצמי משלימה חסרים. וכך היגיע תורו של מר מאני, שיצא לאור לראשונה בשנת ... 1990 !

     אני לא יודעת אם הייתי משכילה להעריך כל כך את הכתוב אם הייתי קוראת בו קודם, אבל מסתבר שבאיחור רב גיליתי גדו·לה ספרותית שלא ידעתי על קיומה. הייתי שומעת התפעלויות של מביני דבר, אבל משהו בשם של הגיבור לא כל כך משך אותי, בלשון המעטה, הייתי בטוחה שמדובר בסיפור על אדם עצוב, מר מאני עשה לי אסוציאציה של מאניה, ומאניה - של מאניה דיפרסיה, ונרתעתי, ונרתעתי, עד לתקופה הנוראית הזו שאפילו הספריות סגורות, ואת הספרים שרכשתי לפני סגירת החנויות כבר סיימתי.

     הספר מחולק לחמישה סיפורים שיש קשר ביניהם, ואחרי קריאת הסיפור השני אני עוצרת ומשתפת כאן את עוצם החוויה שחוויתי. הסיפורים הם בעצם חמש שיחות, הסיפור הזה, השני, הוא שיחה של חייל גרמני עם סבתו. אמנם רק קול אחד נשמע בכל הסיפורים, אבל אפשר להבין את נוכחותו ותפקידו של המשיב בתוך כל שיחה.

     בסיפור הזה, השני, בשיחת החייל הגרמני לסבתו, מצאתי עושר בלתי נידלה של רעיונות ומחשבה שהסופר א.ב. יהושוע משכיל להתפתל בהם, כמו הלבירינט המזמזם ברקע של כרתים, הוא משכיל לפתל בהם את הקורא, וגם להתירם. אך שלא כמו אריאדנה המשחררת בחוט את תזאוס, יהושוע אינו מספק פיתרון לשאלות, הן נשארות פתוחות להתחבטותו של הקורא אך בגאוניות רבה הוא מבהיר את השאלות. השיא הרעיוני שלו הוא לטעמי בשאלה האם יהודי יכול לבטל את עצמו ז"א את יהדותו, מה שמביא את הגרמני להתחבט בשאלה אם אפשר להוכיח את יהדותו למרות שאמר שמבטלה. מרתק.

     (מרתק וכמה אירוני לתקופתנו, ומעניין אם הייתי רואה בזאת אירוניה בעת שנכתב, ומרתק כמה ראיית הנולד יש בשאלה הזו )

     החייל הגרמני מארח את סבתו בכרתים לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הוא מגדיר את עצמו כ אדם נטו , את סבתו כ מבטלת את אלוהים. ותוך כדי טיול/טיפוס, הוא מכיר לה את כרתים ההיסטורית על סיפורי האלים שלה, של האנשים שעדיין לא היכירו את אלוהים כי היהודים עדיין לא המציאו את עצמם

     חיבוטי הנפש של ה חייל-אדם-נטו מפתחים בקורא תקווה להארה גדולה של החייל שתתאים גם לזו של הקורא הישראלי, אך לא, יהושע לא עושה לנו חיים קלים, ולא מרצף לנו עתיד מתוק מדבש.

     ואולי, אחרי שאקרא ואסיים את שלוש השיחות הנותרות אמצא תשובה אחרת

      ואולי אתחבט בשאלות נוספות

____________________________________

א.ב. יהושע מר מאני

     מעטים הספרים שגרמו לי להתרגשות כמו "עפיפונים" של רומן גארי אותו קראתי לפני שנים. אולי רק אחד - מלחמה ושלום. אחרי 'עפיפונים' באה רשימה מכובדת כמו "שבת" מקיואן, "לאן שהמקום הולך" חיים באר, "כלה" אורה אחימאיר (חיים באר ערך את 'כלה')

     קראתי עוד ספרים רבים וטובים מאז, ו"עפיפונים" תמיד נשאר בראש רשימת הקריאה שלי, לכן כששמעתי על  הספר "הבטחה עם שחר" מיהרתי לקוראו. לשם הספר יש משמעות רבה לסופר והוא מסביר זאת. בשבילי הכותרת היא הבטחה שהתגשמה לי כקוראה. גארי מגולל את סיפור חייו המרתק אותם הוא בהחלט חב לאמא הגדולה מהחיים שלו, אם שהאמינה בו ונטעה בו את ערך החיים, את תאוות החיים ואת ההצלחה הגדולה

     בהומור ושנינות, בחכמה ובתובנות הייחודיות לו הוא מגולל בפנינו את הערכים, המניירות ואת העוצמה הפנימית של אימו איך הצליחה להפנים בו את כל אלה - ולשנים רבות אחרי מותה.

     אהבה.

     והיא עוד לא קראה את התיאוריות החינוכיות על חשיפת הילד לשלל גירויים עד שימצא את המתאים לו, והיא עוד לא קראה את ויקטור פרנקל.

     בחכמתו מצליח גארי לפענח גם את סוד היחסים ביניהם, איך הצליחה לשמרם ויחד עם זאת בתבונת אין קץ לשחרר אותו מחזקתה, לפתוח בפניו את העולם ולתת לו לנוע בחופשיות ובהצלחה במהמורות ובאתגרים הקשים שהחיים זימנו לו. "חייתי" הוא אומר. הוא חש שחי את החיים במלואם.

     לצערי למהמורה האחרונה לא הספיקו כוחותיו. אופיו הביוגראפי המרתק של הספר סיקרן אותי לקרוא גם בויקיפדיה, שם גיליתי איך סיים את חייו בצורה האכזרית ביותר שאפשר לעלות על הדעת ודוקא בארץ התקווה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יכלה לו. אז הבנתי סוף סוף כיצד היגיע לתובנה שקראתי ב"עפיפונים" (נכתב עשר שנים לאחר הטרגדיה), התובנה כי הטרגדיה של האדם המודרני, היא האכזבה הגדולה ביותר שלו לחשוב שאחרי מלחמת העולם השניה, אחרי השואה, נהיה בעולם חדש שהרע ביותר האנושי, שהרע האולטימטיבי מאחורינו

________________________________

*פרויקט תגלית 3

(יקרא מעתה ועד להודעה חדשה פרגי"ת)

- לפתע אני מגלה שמצב רוחי השתנה פלאים, 

  שבריאותי מאז שנתיים שבה אלי. אני מרגישה 

  בריאה  ולא כפי שפירנסתי רופאים במשך השנתיי.

  והייתי אומרת להם חזור ואמור שאני לא חולה אבל ג.

  לא מרגישה בריאה

  הגוף פתאום נשמע לי, הכבדות והכאבים נעלמו אני 

  מצליחה לבצע פעילות הגופנית, מה שקוראין

  התעמלות האם זה בגלל דיאטת האקטואליה

  שגזרתי  על עצמי שהוספתי לה גם דיאטה של 

  תרופות? (על דעת עצמי, זה אינו בגדר המלצה)

  ואולי זה האביב? 

  ה-B12 

  ואולי זה הספר. ואולי כולם. אבל הכל התחיל בדיאטת האקטואליה

   זה הספר הראשון של ביסיו שנפל לידי ואחרי שסיימתי אותו יש לי רצון לקרא את כל ספריו

    הוא באמת 'נפל' לידי , כלשונו , לגמרי במקרה . הופתעתי למצוא אותו בין ערימת הספרים שהבאתי מהספריה , לקחתי אותו בטעות כיוונתי לספר אחר של זיקית , ההוצאה הנפלאה הזו , ובגלל שהספר כמו כל הספרים של זיקית ידידותיים למשתמש וקורצים לקורא , התחלתי ממנו ולא יכולתי להניחו עד שסיימתי .

   פרט להנאה בקריאה וההומור המצוין , קשה לקרוא אחריו ספר אחר , אפילו אם הוא טוב , או מה שנקרא עד כה 'ספר טוב' . אחרי שקוראים את הספר הזה של ביסיו כל ספר אחר נראה לי אנכרוניסטי ומיושן , ממש ככה. עוד לא חקרתי מהו הסוד מאחורי הכתיבה הזו , לשם כך צריך לקרוא בו שוב וזאת אעשה בשמחה . גיבור הספר הוא פסכיאטר שכנראה נותק לגמרי מרגשותיו והיה צורך שבורחסטיין יפגע בו פעמיים כדי שיעשה ניתוק מוחלט מסביבתו . מה שמציל אותו בתחילה זה היומן , הספר הזה , שהוא כותב בתחילה בניתוק ריגשי מוחלט ,  הקורא מתלווה לקורות אותו משתתף בשינוי

   כבר קראתי אצל מקיואן על רופא שנאלץ להתמודד עם המציאות ב 'שבת' שאין שני לו ,  וב אהבה עיקשת' ( אין שני גם לו אבל שבת ישאר ראשון בסולם שלי ) שם מתמודד אדם עם חולה נפש והשפעה של ההתמודדות הזו על חייו , משפחתו והסביבה המתכחשת .

   בורחסטיין קליל אך רק לכאורה , יש בו הומור מצוין , הוא אפילו משעשע במצבים שהפסיכיאטר נקלע אליהם , אך לטעמי אין זה פוגע באיכותו וברצינות שהקורא מתייחס לקונפליקטים , אירוניה במיטבה

ויש גם תוכי

   זה שבועיים שמשפחתי חוגגת בתמיכה הדדית ובמלוא העוצמה והנאמנות זה לזה וגם לה עצמה, את ימי המועד של השפעת העונתית הגדולה, והמילה 'חג' תתאים לה כמו שהיא לא מתאימה ליום הכיפורים, גם 'יום טוב' לא מתאימה, כי זה כבר שבועיים טוב לה אבל לנו לא.

   כמה מבני המשפחה שלקחו את החיסון וגם אלה שלא - נאמנים לה באותה מידה של עוצמה ללא קיפוחה ו/או קיפוח איש בשום ניואנס שלה, ואין לי מושג מה עובר בימים אלה על החברים ועל החברים לעט ולמקלדת, אני מקווה כי כולם בטוב ושבקרוב אדעדכן ושאוכל אף להגיב

   בקיצור בין מרק לתרופות סבתא, בין שיעול לדימדומי שינה, פרט להפוגה בשיעוליו של קטני רק דבר אחד מאיר את ימי והוא הספר "החברה הגאונה " מאת אלנה פרנטה.

   מאז מקיואן ו"אהבה עיקשת" לא תקפה אותי תשוקה כזו לקרוא עוד ועוד מיצירתוו של סופר. זה זמן שני משתוקקת לספר עשיר כגון זה, זמן שנמאס לי מהספרים דלי השפה המחשבה והתואר שקראתי לאחרונה. הספר יוצא מן הכלל עשיר מכל בחינה, זה יובל שלא נכתב ספר כזה ללקק ת'עצבעות

  כמו על הספר "אהבה עיקשת" גם על "החברה הגאונה" המליצה המרצה של החוג לספרות בו אני משתתפת

הסיפור סובב סביב דמות מוכשרת, יש לו מבט מפוקח ידעני וענייני על העולם, הוא חרוץ ומתרגם את חריצותו לחיים נוחים.

הוא אוהב נשים, לא נקשר לאף אחת ומנהל מערכות יחסים מקבילות, למרות זאת המראה החיצוני שלו לא מצודד ביותר, הוא נמוך שמנמן ומקריח.

הוא לא מוכן לדאוג לסדר או לניקיון של סביבתו האישית אבל אוהב להתפזר עם חפציו במקומות מסודרים ומעניקים ותמיד מצליח למצוא כאלה.

הוא יודע ליצור קשרים חברתיים אך לא קשור לאיש, הוא איננו מבטא רגשות, אפילו לא כלפי עצמו, הוא אף פעם לא מאושר או אומלל, שמח או עצוב וברוב כישרון והתמדה תמיד יודע להשיג את שחפץ בו. הוא יודע לגבור על מכשולים וכחתול תמיד יחזור לעמוד על רגליו.

אז מה כל כך מרתק בדמות הזו? הוא הרי לא מעורר אמפתיה או הזדהות – רק דבר אחד ייאמר לזכותו - הוא מחויב להצלת הכדור ולכן, למרות האנטגוניזם שהוא מייצר כדמות ספרותית, (שהרי סובביו לא ערים לאדישותו כי הוא מצליח לשחק את המצליח) אני נהנית בינתיים מהכתיבה העילית, הסטירית והמצחיקה לעיתים עד דמעות, של הסופר המשובח הזה.

מייקל בירד מעורר סקרנות, מעניין אותי אם יצליח בחייו המנוכרים, יחד עם זאת אני מקווה שמחוייבותו לכדור נושאת עימה איזה צורך, איזו נאמנות שאולי חבויה בו, רגשות רדומים שיפרצו סוף סוף מתישהו, שיתברר שהוא לא רק מוח.

 סולאר איאן מקיואן

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%90%D7%A8