B.logi

     כמו הראשונים שבאו לבנות, כן האחרים צריכים לבוא הנה בעינים פקוחות

     אולי טעות היא למשוך אנשים הנה בהבטחות אין סוף? אולי לומר את האמת, בואו כי אנחנו זקוקים לכם לבנות

     בואו כי לא קל כאן, בואו שנסו מותנים כי העבודה עוד רבה?

https://youtu.be/xWx3R7WaAQY

     מכל מה שקראתי בכתבה* נחקק במוחי רק משפט מטריד אחד והוא ההשערה של בן כספית שליברמן חושב שנתניהו הוא ש"תפר" לו את תיק ישראל ביתנו.

     מפחיד אותי באיזו קלות זורקים השערות באויר, ועוד יותר ממפחד אותי שאנשים מצטטים את ההשערות האלה כאילו הן עובדות, שיש שבונים על העובדות המשוערות האלה תיאוריות חסרות אחריות, ואחר כך מפרסמים אותן בפייסבוק ובמדיה כבסיס לתיאוריות חדשות

     כמה חבל שאין מבוגר אחראי שיכול להחזיר את הסדר הטוב. אולי נמנה את אלוהים? ככה רק לבינתים? להזיק זה כבר לא יזיק. מקסימום לא ישאו שמו לשוא בעוד תיאוריות של פיי ניוז

_____________________________________________

* ליברמן ונתניהו קרב לחיים ולמוות בן כספית, מעריב:

https://www.al-monitor.com/pulse/iw/originals/2019/05/israel-benjamin-netanyahu-reuven-rivlin-likud-elections.html?fbclid=IwAR25rr6gGCLlKxtJkDaX9eEMSwaXXKCvkUTODSIllLiMQ1ZICPZQo9Ref3A#ixzz5pQ4g2cEE

     בהמשך לפוסט הקודם "יום ההתנשאות" אני חושבת שהיגיע הזמן להתסכל למציאות בעיניים ולהתמודד עם כל ההשלכות ומורכביות של השואה ומה שהיא עדיין עושה לנו.

     היגיע הזמן לצאת מההתקפות, ההתגוננויות, רגשות האשם, הבושה וכול מה שעושה לנו הזעם האצור בנו בעקבות נוראות השואה. רק להתאבל. גם זה די והותר

     רובנו המשיכו הלאה, עזבו את התחשבנויות העבר, הבינו שהתמונה מורכבת שלא הכול שחור ולבן ובנו את חייהם לתפארה. אך מצאתי שרבים בינינו עדיין חיים את העבר ואני מתכוונת לקבוצות שונות. יש את אלה שעדיין לא השלימו עם האובדן ומנציחות את חיי היהודים בעבר. הם נשארו 'שם', בטוחים שכדי לשמר את הזכרון הם צריכים לעצור את הזמן מלכת, לשחזר את החיים ההם אחד לאחד כולל הלבוש והשפה

     מצד שני אפשר למצוא בני ישראל שבטוחים שאם ימתחו קו על העבר, יתכחשו ל'יהודים 'ההם', שבגלל שלא קיימו את 'היה אדם בצאתך' הם באו על עונשם כביכול ולכן צריך להמציא יהודי חדש על חורבות הישן, להתבייש בישן ולשנוא כל מה שהוא מזכיר לנו. כן. לא רק אצל הדתיים יש 'היגיע להם כי עשו הרע בעיני ...' גם אצל הנאורים למחצה אני קוראת את זה בין השורות

     לדעתי זה החלק הגדול מהשיח, זה שמנציח את אימי השואה, עוצר אותנו ולא נותן לנו להתקדם ולבנות את חיינו. לא מתוך התחשבנות ותשובות לעבר ייבנה כאן שיח בריא. שיח בריא ייבנה לדעתי רק אם נביט לתוך העינים של הדבר הזה שעוצר אותנו, אנחנו צריכים לצאת ממעגל השנאות הזה ולנהל דיאלוג אמיתי ומפוקח מתוך כבוד לתחושות השונות

     אנחנו צריכים לזכור את הגיבורים, הקורבנות, להתגעגע, להנציח, להתפאר בעבר המפואר, להסכים שלא כולם היו קדושים, הם היו בשר ודם כמונו עם יתרונות חסרונות ושאיפות שנגדעו. צריך לאהוב אותם כמו שהיו ובמקום להתמקד בהתחשבנויות עבר ובנקם להעדיף ולהנצל את כל האנרגיות הטמונות בנו להפקת הלקח כדי שתיווצר כאן חברה בריאה

     המתישבים הראשונים 'ראו' את הנולד אף כי לא ציפו לזוועה שכזו. הם הבינו שבאמת צריך לבוא הנה לבנות ולהיבנות ללא קלישאות אך בינתים קמה הזוועה על כולנו כולל המתיישבים האלה שאיבדו את משפחותיהם. גם הם הוצפו ברגשות אשם על נטישה ובאבל ומי שבא 'אחרי' ראה בהם מתנשאים עקב השתיקה שיצר בהם ההלם שבנוסף לו, רק שנה אחרי כן איבדו בנים ואבות למלחמת ההקמה

     כל סוגי ההתמודדות האלה תקעו ו אותנו וא יננו מצליחים להתקדם. החשבונות רק מתנפחים ולא נסלחים, התקיעות החרדה וההלם האצור ביננו גורם לנו לעיתים אפילו לשאת את שם השואה לשוא.

     לא כל מי שלא מוצא חן בעינינו הוא היטלר ולא כל חשש מקרב צריך להיקרא שואה חדשה. השואה צריכה להישאר ייחודית ולו רק שלא תיווצר נבואה שתגשים את עצמה

      אני לא מכירה פתרון ולכן אני חושבת שרק שיח בריא בין כולם יוציא אותנו מה'תקיעות' הקשה הזו

https://youtu.be/Y30pfWIQfoo

     היגיע הזמן להודות על האמת. היום הקדוש הזה הוא השיא השנתי למתנשאים על ניצולי השואה. חשתי בזה כל חיי, וכמובן שאיני מכלילה, יש מתנשאים ואליהם אני מכוונת.

     מי שיכחיש - יהיה יפה נפש שיאמר "זו האשמת שוא" ישלול מכל, יהיו שלא יאמינו להיתכנות כזו, יהיו משכילים שאולי יאמרו "זו תפיסה קורבנית" וימציאו יום שואה שישתיק את המצפון ויכפר, ונשלמה פרים שפתנו

     מי שיתמה - יחקור וישאל, מי שיחייך תוך כדי קריאה - נתפס, אבל רק בינו לבין עצמו ואיש לא ידע ואני - מילדות אני עדה לזה, החל מ"חבל שלא הרגו אתכם בשואה" והמשך ב"היא/וא חושב/ת כך כי הי/וא ניצו/לת שואה",

     והעדויות על הכינויים של הילדים שהיגיעו מ'שם'. 'סבונים' למשל, לא נשארו בעבר. ויש רבים שיודעים על מה אני מדברת, שבנו את עצמם למרות הכל אבל כל חייהם ממשיכים לחוש בהתנשאות שותקים, מבליגים, לא משתפים, ננעלים בתוך תוכם וממשיכים לבנות את עצמם על אפם ועל חמתם

     חינוך, היא מילת המפתח, טמינת הראש בחול לא תתרום. הסלידה ההדדית תונצח לעד. פעם ניסיתי להבין מאין נובעת ההשתנשאות הזו - לקשור תכונות שליליות, חשבתי שזה נובע מרגשי נחיתות

 היום אני מבינה שזה עוד גוון של גזענות, שאין להסבירה, אין להכילה, ואין לה סליחה. כמו לאנטישמיות

     למחרת הסדר, למחרת חודש המתחים הבלתי נסבלים ועבודת הפרך השנתית לקראתו, וכשכל חלקי הפזל המשפחתיים חוברו להם יחדיו מחדש והכל הסתיים בטוב ומה נשתנה תודה לאל - היה לי כוח רק לראות משהו בטלויזיה והיה לי חשוב שיהיה איכותי. אין לי סבלנות לעוד פעם משהו מאותו הדבר. והפעם הוט הפתיע אותי לטובה ואני חשה שזכיתי

     זיפזפתי עד שמצאתי את הכותרת המבטיחה הנ"ל הייתי בטוחה שהעלילה מתרחשת במנצ'סטר שבאנגליה ועד אמצע הסרט המשובח הזה לא היה שום דבר שירמוז לי אחרת. המשחק היה מעולה כמוכר לי מהמשחק האנגלי, מאד מינורי אבל עם ניואנסים רבים בהבעות השחקנים עד כי 'ידעתי' מה הם חושבים, מתי הם נבוכים, מתי הם עצובים באמת. ללא פאתוס וללא הפרזות. הסרט מתחיל בהטרדתו של הגיבור שהוא 'רק' אינסטלטור, אבל כשמתלוננים עליו בהפוכה תגובתו מראה על איכותו האנושית, ואז קוראים לו בדחיפות, ולא צריך לומר במפורש כי מישהו קרוב לו נפטר. הוא מבקש חופשה פתאומית בת שבוע, וכשניגשים אליו אנשים במסדרונות בית החולים מיד ברור לצופה מי אמור להיות בן משפחה ולפי הבעות הסגל ברור גם שהוא היגיע לישוב קטן בו כולם מכירים את כולם והיחס של הסגל אליו - האחות והרופא בכל ניואנס שלהם ניכרים היחסים המורכבים הללו

     כמובן שמתח העלילה הוא לגלות איך התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, ובסצנות במבט לאחור כפי שעולים בתודעתו של הגיבור מתגלים אט אט פערי העלילה. העלילה קשה ומטלטלת, אבל היא חסה על הצופה ומתגלה לנו בהדרגה ובעדינות.  המשחק של הגיבור הראשי משכנע כל כך

     קצת באמצע הסרט אני שומעת את הר' המתגלגלת, אולי רק אחד הגיבורים אמריקאי? אני מגבירה, אך לא - מנצ'סטר היא עיירה אמריקאית מקסימה שאליה מגיע הגיבור אחרי שעה וחצי של נהיגה מבוסטון

     לא היה גבול להפתעתי, סרט אמריקאי איכותי כל כך, חשבתי כנראה הבמאי אנגלי, חיכיתי בסבלנות לסוף הסרט, נהניתי מהדינמיקה בין הגיבור לאחיינו הצעיר בן ה-16 שרק עתה התבשר על מות אביו. תמהתי ויחד עם הגיבור 'הכלתי' את התנהגותו השאננה, איך הוא רץ מבחורה לבחורה, מתאמן בחבורה מוסיקלית, שט בספינה של אביו שנפטר והדוד מכיל את הכול בסבלנות, עד ש... הבחור נכנס להתקף חרדה מהעוף שבפריזר וסוף סוף נקרע מבכי

     כמובן שאחסוך בפרטים כדי שיישאר משהו למי שיחליט לצפות בסרט הזה, הוא משודר בימים אלה בהוט בשעות שונות

     את סקרנותי לגבי הבמאי סיפק כמובן הגוגל. הבמאי יהודי אמריקאי, שמחתי שזכה באוסקר ובגלובוס הזהב על התסריט. הוא גם במאי תיאטרון. גם השחקן זכה באוסקר. את שאר הפרסים גרף לה לה לנד משום מה, אבל לפחות אני מתנחמת בידיעה שאפשר עדיין למצוא סרטים איכותיים אפילו בתקופתנו הדלוחה ורבת המלל עד כי לא הייתי אפילו מודעת להצגתו באקרנים בזמן אמת וכמעט שהפסדתי את יצירת המופת הזו

https://m.calcalist.co.il/Article.aspx?guid=3702015