B.logi

     כמו הראשונים שבאו לבנות, כן האחרים צריכים לבוא הנה בעינים פקוחות

     אולי טעות היא למשוך אנשים הנה בהבטחות אין סוף? אולי לומר את האמת, בואו כי אנחנו זקוקים לכם לבנות

     בואו כי לא קל כאן, בואו שנסו מותנים כי העבודה עוד רבה?

https://youtu.be/xWx3R7WaAQY

     החלטתי ביני לבין עצמי לא לראות, לקרוא או לשמוע חדשות כמה ימים. ככה תמיד הייתי עושה כשהחדשות היו קשות מידי, הייתי מתחמקת מהן ואת העיתונים הייתי שומרת סגורים כמה ימים עד שחשתי שאני יכולה להתמודד ואז, כשהייתי חשה שאני כבר יכולה להמשיך ולחיות ביומיום עם המציאות שהשתנתה, הייתי פותחת את העיתונים, עוברת על הכותרות. להיות בעניינים.

     על התמונות החיות והפרשנויות בשידורים הישירים כבר דילגתי. עם העתון היה לי יותר קל להתמודד, והחיים המשיכו על הטוב והפחות ממנו

     לפני שנה ב ד י ו ק אושפזתי בבית חולים עם דלקת ריאות. צירוף המקרים הזה לא מוצא חן בעיני ולכן החלטתי מה שהחלטתי. אני לא כל כך מבינה למה החדשות עד כדי כך קשות לי. נתניהו כבר זמן רב מידי בשלטון ופוליטיקה בריאה, כמו כל דבר זקוקים לרענון. אני מכירה את זה מההוראה, מהמשרדים שאני זקוקה לשירותים שלהם כשאני נתקלת באנשים שלא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה - שחוקים או מסואבים. לא לחינם הומצאה שנת השבתון.

     ובכלל בעניין ההוראה, רציתי תמיד להציע שמחנך יתחיל תמיד לחנך בגן ו'יעלה' עם הילדים לבית הספר, זה היה רק תורם לילדים ולמערכת,  מורה שיודע מה לעשות בגן כדי להכין את הילדים לבית הספר, ומצד שני מורה שיודע את נפש הקטנים שמגיעים אליו. גם בין החטיבות הייתי עושה כך אם זה היה בשליטתי (על חטיבת הביניים הייתי מוותרת, כמה אלימות נוצרה בחטיבות מיום הקמתן)

     אבל אם נחזור לחדשות היום ולמה זה כל כך משפיע עלי? - ראשית לא מתאים לי שראש הממשלה של ישראל ייתבע בבית משפט. אני לא בטוחה שהמדינה הקטנה והצעירה שלנו זקוקה לזה בנוסף לכל צרותיה. אני חשה שאנחנו עדיין זקוקים להמשיך ולטפח את חוזקנו המוסרי בעולם, שדימויינו בעולם איננו איתן דיו להתמודד עם בושות שכאלה. עוצמה בטחונית וטכנולוגית זה נהדר, אך לא די בזה.

     למה זה משפיע עלי כל כך? אני בהחלט חשה שמה שקורה כאן כן ישפיע על עתידי, עתיד ילדי ונכדי, שזה בהחלט שייך ל - Well-being שלי. (אני כל כך שונאת להתהדר בשפות זרות אבל לא מצאתי ביטוי מתאים שגם יהיה נעים לאוזני)

     ובקשר לנתניהו,  אני בהחלט הייתי דורשת ממנו לשפר דברים, אבל את להעמדתו לדין מחשבתי אינה סובלת. מה גם שהוא עדיין מצטייר לי כאדם הגון שפיו וליבו שווים.

     אני מאד מקווה שהתביעות 'לא יחזיקו מים' כמו שאומרים - שיתבדו, ושאת השלטון נחליף בקלפי ולא בבית המשפט. ולמשפטנים אציע להיות יצירתיים, למצוא פתרון מחוץ לכותלי בתי המשפט כמו שמציע הבמאי החכם אבי נשר בסרט "סיפור אחר"

     כאבי הגב לא הניחו לי, וכל מה שידעתי שצריך לעשות במצבים האלה עשיתי - כל מה שלמדתי מהפזיותרפיסטים, כשמיזכרתי להם במכון:

     שאם כואב רק בתנועה זה כנראה אורתופדי, (צריך אישור רופא! לא להחליט לבד!) שכדאי להרחיק בין חוליות עמוד השידרה, אפילו תרגילים אני יודעת, שכדאי לחזק שרירים, שלא 'נעמוד' על החוליות שלא תידחסנה חלילה (ואז הסחוס בין החוליות נשחק והחוליות נשענות על העצבים וז - ה > כו - א - ב אלא על השרירים.

     שום תרגיל לא עזר, אז החלטתי להחליף מזרן, מצאתי מבצע מצוין של ד"ר קומפורט התפתיתי, ויתרתי על רכישת 2 מזרנים צרים. אפילו שהוא כפול והייתי צפויה לסאגה עם ההובלה ועם הורדת המזרן הישן.

     כבר בשיחה הטלפונית הראשונה של הרכישה האינטרנטית הראשונה שלי הייתה לי תחושה שאפשר להמשיך הלאה, השיחה היתה אדיבה, יעילה ואפילו חביבה. אבל מובילים זה עם אחר, לך תתאם איתם. קודם מתאמים, אחר כך תירוצים, אחר כך

- 'מה את חושבת אם מזרון לא נכנס למעלית?'

- 'שמונה קומות במדרגות עם מזרון כפול?!'

     הכי אני שונאת כשבעלי מלאכה שואלים אותי מה אני חושבת. כי אז זה עומד לי על קצה הלשון ואני רוצה לומר להם מה אני באמת חושבת, יודעת מה תהיה תגובתם, מחליטה שזה לא הזמן או הכתובת להתפלספות והחלפת מחשבות. מתעצבנת רצח. מההתאפקות. ועוברת ישר להתמקחות.

     את כל הדיונים הללו כבר עברתי במוחי, בגלל נסיונות קודמים. הדופק כבר עלה. הכנתי את כל הבוקר למאורע החווייתי. סמס מהחברה הבטיח שהמזרן יהיה ב-9:00, כן בטח חשבתי לעצמי.    

     ב-08:45 אמר לי מבטא בטלפון ש'עוד 10 דקות אני אצלך'. כן בטח.

ב-9:00 צילצול בדלת, אני פותחת, צעיר רזה עומד מולי אני שואלת, אתה יודע שהמזרן לא נכנס למעלית? צריך להעלות אותו 8 קומות.

    - "כן, הוא עונה, המזרון כבר כאן"

     - "...?!"

     - "איך!? לבד!?"

     -"עם הנהג, הוא כבר ירד לרכב"

     -"אבל איך תוריד המזרן הישן?"

     -"אקרא לו, תשעים שקל זה יעלה"

     קיבל המאה שקל הודיתי לו בלי סוף, המזרן הישן ירד בלי שאראה אפילו והבוקר כולו לפני. ואין מאושרת ממני. בגלל מוביל. כי כבר התרגלנו לחצופים ומה שפעם היה מובן מאיליו הפך להיות ליוצא דופן.

     ולמה נזכרתי בזה עכשיו, כי חזרתי מהסניפבנק ששירת אותי נאמנה שנים, ושם דור שלא הכיר את יוספה ולא יכולתי להוציא כסף מהכספומט ליד הבית והייתי צריכה לרוץ לסניף וגם שם לא יצא, ואז התחילו ההסברים וה"מה את חושבת" ואני "אני לא עומדת בתור בגלל טעות מחשב" אחר כך למנהל ("אני אסביר לך" ואני "אל תסביר לי שוב - כבר הסבירו לי") שלח אותי לבחור עם תעודת הצטיינות, כי רק תעודת הצטיינות עוזרת לאנשים לחשוב מחוץ לקופסא, וקיבלתי הדמי כיס שלי וחזרתי הביתה עם העצבנות של ההתאפקות.

________________

מבצע תגלית 1

חשבתי, אם מי ברז יעמדו, יממה נניח, המתכות ישקעו? כי הרי נאמר פה ושם שממים מסוננים מסתננים להם החוצה גם ימגנזיומים ושאר הטבות מהטבע, מילאתי לכן בקבוק מי ברז בטעם נוראי, חיכיתי יממה, למחרת טעמתי והטעם - גן עדן. מים של פעם. עד כאן פרויקט תגלית להיום

     אתמול לא שמעתי חדשות. כל היום. נמאס לי מתחושת חוסר היציבות,  ממלחמת הכל בכל - בראש ממשלה, במערכת משפט, בעיתונות. כולם מאשימים את כולם, כולם תובעים את כולם. המערכת הפוליטית איבדה את כבודה, היא  נלעגת. יש תחושה של אנארכיה.

      מעציב אותי לראות מנחים / מדובבים ועל פניהם הבעת אושר. על מה השמחה אני לא מבינה. למדתי משהו בחיי, שיש דבר כזה שנקרא שמחה לאיד, האם שכחו שגם הם חלק מהאיד הזה?

     יש תחושה כאילו מישהו טורף את הקלפים, משסה אנשים זה בזה כשהאיום האולטימטיבי הוא העמדה לדין. העמדה לדין היתה פעם הפתרון המושלם, מי שתבע ומי שנתבע ידע שצדק ייעשה. היום כבר לא מאמינים בצדק שיפרוץ ויפיץ בית המשפט למען יראו ויראו ואני איני מבינה למה. גם בהליכים נגד אנשי ציבור.

     אני יכולה רק לשער, לנחש, לפתח תיאוריות קונספירציה, אבל אין לי די אינפורמציה כדי לקבוע, ובכלל מי שם אותי כפוסקת דינים?

     כותרות בעיתונים, כבר קבעו אשמה. הם כבר שפטו. אך האין המילה הכתובה מאיימת מכל? קוראים מצטטים ושופטים. ופתאום פרשה חדשה, על שופטים שמתמנים ללא כישורים, טובות הנאה,

     מאד עסיסי.

     וכולם מצקצקים ואומרים שזה פויה, אבל שכחו שהם בעצמם כבר שפטו מעל כל גבעה ומראש כל עץ רענן. היום אדם מואשם כאילו נחרץ דינו כי אצלנו ברור לכולם שמאשימים רק אשם,

     אז למה צריך את בית המשפט? למה יש צורך בבית משפט אם זה כל כך ברור שכתב אשמה הוא כבר גזר דין?6 אמנם אין לי ידע משפטי ואיני מוסמכת אבל אני יודעת שאיני פטורה. המשפט "אי הכרת החוק אינה פותרת" נותן לי את האישור שאני צריכה להבין בין טוב לרע, וההבנה הזו אומרת לי שמלחמות האיתנים האלה - כמו מלחמות האלים בטרגדיה היוונית יורידו את הסבל רק לנו האזרחים. רק אנו נענש בסופו של דבר, רק אנחנו נישא בתוצאות של מלחמת האיתנים הזו. והבדיחות? הן בדיחות מצויינות, הן מצחיקות מאד אבל משעשעות הן לא. גם לא מנחמות

מזמן לא עידכנתי , האוירה הציבורית כבדה ומכבידה עלי עד כי השתיקה בי קולות אחרים

הערב נתקלתי בפייסבוק בכותרת המקוממת של המאמר הזה , קראתי שוב , יש לציין בריפרוף כי הדברים חוזרים על עצמם ובאוססיביות כבר שנים וחשתי צורך בלתי נשלט להגיב למאמר :

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=2492216110806544&id=137106982984147&fs=0&focus_composer=0

אני חושבת שיש מכנה 1 משותף בין יאיר נתניהו ונועה רוטמן והוא ששניהם מבוצרים כל אחד בתמונה שיצר לעצמו

יאיר נתניהו לא מפסיק לגונן על משפחתו וכבול בזה

ונועה רוטמן לא רואה את האמת האובייקטיבית , היא יצרה לעצמה דמות של דמון בדמות חצי עם שלדעתה לעצבוני , שמח שסביה נרצח ואינה רואה את התמונה המורכבת

היא בטוחה שנתניהו אשם ברצח רבין , ואחריה נסחפים חצי עם

ואילו יאיר נתניהו מנסה לגונן על משפחתו מהדמון הזה

אני בטוחה שנועה מאד אהבה את סביה. ואינה מוצאת נחמה

גם אני אהבתי אותו כל כך שאין לתאר , והוא אפילו לא יודע מי אני ואני בטוחה שרבים רבין במחנה הימין חשים כמוני.

אהבתי את כל מה שייצג. מה שעשה ואת דמותו הצנועה והכריזמטית כפי שהיכרתי דרך כל אמצעי התקשורת שתיארו את פועלו , אהבתי לשמוע אותו להקשיב לו , לצפות בדמותו

את התסבוכת שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו - לא אהבתי והתנגדתי לה

מותר לי ומותר לרבים , זה עדיין לא אומר שלא התאבלנו על רבין ועל המדינה

צריך לצאת מהלופ של המריבה הפנימית העקרה הזאת ולהתקדם . לטובת כולנו

אם הבנתי שנועה דורשת שנתניהו יבקש סליחה , איני מבינה את הדרישה הזאת לאור הטחת ההאשמה הזאת בואני חושבת שיש מכנה 1 משותף בין יאיר נתניהו ונועה רוטמן והוא ששניהם מבוצרים כל אחד בתמונה שיצר לעצמו

יאיר נתניהו לא מפסיק לגונן על משפחתו וכבול בזה

ונועה רוטמן לא רואה את האמת האובייקטיבית , היא יצרה לעצמה דמות של דמון בדמות חצי עם שלדעתה לעצבוני , שמח שסביה נרצח ואינה רואה את התמונה המורכבת

היא בטוחה שנתניהו אשם ברצח רבין , ואחריה נסחפים חצי עם

ואילו יאיר נתניהו מנסה לגונן על משפחתו מהדמון הזה

אני בטוחה שנועה מאד אהבה את סביה. ואינה מוצאת נחמה

גם אני אהבתי אותו כל כך שאין לתאר , והוא אפילו לא היה מודע לקיומי , ואני בטוחה שרבים רבין במחנה הימין חשים כמוני.

אהבתי את כל מה שייצג. מה שעשה ואת דמותו הצנועה והכריזמטית כפי שהיכרתי דרך כל אמצעי התקשורת שתיארו את פועלו

את התסבוכת שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו - לא אהבתי והתנגדתי לה

מותר לי ומותר לרבים ,

זה עדיין לא אומר שלא התאבלנו על רבין ועל המדינה

צריך לצאת מהלופ של המריבה הפנימית העקרה הזאת ולהתקדם . לטובת כולנו

אם הבנתי שנועה דורשת שנתניהו יבקש סליחה , איני מבינה את הדרישה הזאת לאור הטחת ההאשמה הזאת בו