B.logi

    לקח לי זמן להתרגל לשם ההולנדי הזה שנתן לו ז"ורז 'סימנון , ניסיתי למצוא לו תרגום , משמעות , אך תוך כדי קריאה קרם האיש עור וגידים ונחה דעתי

האיש הזה קייס , החליט יום אחד שהוא יכול להיות אדם חופשי , לבעוט בכל המוסכמות החברתיות שנראו לו לפתע שיקריות מטעות וכובלות , ויצא למסע החופש שלו

   שתי בעיות הפריעו לחופש הזה שלו , העובדה שהיה כבול באובססיית ניצחון , והעובדה שלא יכול היה לשאת ליגלוג . רק אלה הוציאו אותו משלוותו ומשליטתו המוחלטת במהלכים

   הסיפור מתרחש בתקופה שהאישה נועדה להיות עוסקת בעיניני הבית פנימה , כנועה לבעלה , או להיות   מתלה יהלומים להציג את מעמדו , או להיות זונה

   כשקייס פופינחה למד לדעת שהמעמד שרכש לעצמו ולמשפחתו קורס ושנשאר ללא פרוטה הוא היגיע להכרת שקר החיים ואז קבע עם עצמו להיות חופשי וללכת כנגד המוסכמות כי עד אז היה בעל נאמן לחלוטין , ואב משקיע

   סימנון נכנס למוחו הקודח של האיש מלווה אותו בכל עלילותיו ושיקוליו לפני ואחרי מעשה . העלילה מרתקת , מותחת , אירונית , סימנון מיטיב לתאר נבכי נפש , עולם פנימי של איש במשבר עמוק , בסטירה חברתית נוקבת .

    שמתי ידי על הספר שנקרא האיש שצפה ברכבות , ספר די ישן יש לומר , אך הכותרת והסופר ריתקו אותי ,  יהושוע קנז כמתרגם הכריע את הכף .

שאלתי הספר וזכיתי

    פרנסוס על גלגלים כבש אותי בקיסמו ומתיקותו וברגע שניתקלתי בספר השני של כריסטופר מורלי שהוצאת זיקית שלפה מנבכי השיכחה, תירגמה ופירסמה, קראתי בו בשקיקה.

"לֹא שֶׁיֵּשׁ, אַף לֹא מַצֵּבוֹת זָהָב,

לֹא יִשְׂרְּדוּ כשרוד הַשִּׁיר הַזֶּה"  מצטט גיבורנו את שיקספיר, הוא כל כך בקי בספרות, לכל רעיון הוא יכול למצוא ציטטה בכתובים: "בעיני היא (שיטת הפירסום המודרנית) ממחישה את התפשטותה הנרחבת של אותה התרוששות רוחנית הנקראת תמימות" הוא מצטט את ג'וזף קונרד.

   חנות הספרים הרדופה, מתוק כקודמו, נכתב מעט שנים אחריו אבל כאילו תהום פעורה בין שניהם." שנים הדיו של מכונת הדפוס מנהלת מרוץ נגד אבק השרפה. הדיו מוגבלת במידת מה, משום שבעזרת אבק שרפה אפשר לפוצץ אדם בחצי שניה, ואילו לספרים נדרשות עשרים שנה. אלא שאבק השרפה משמיד את עצמו עם קורבנו, בעוד שספר יכול להמשיך להתפוצץ מאות בשנים"

    שני הספרים חכמים, שניהם עוסקים בספר כבבני אדם והם עושים זאת בהומור. ברדופה נוסף מימד פילוסופי עמוק אך אירוני, והוא עדיין ידידותי לקורא. סיפור מסגרת דומה בשני הספרים וכך גם התפאורה והעלילה המותחת: אוברי, הצעיר שבסיפור, שמאבד את מוחו כשהוא מתאהב במסתרים ומחליט לעשות הכל כדי להגן על טטיאנה:"אוברי שהיה מורגל באכסניות, ידע בחושיו שהמדרגות הרביעית, העשירית, והארבע עשרה חורקות...”

   הרדופה פיוטי והגותי יותר ומפתיע כמה רלוונטי, אף כי נכתב בראשית המאה העשרים, כשהסרט אילם, כאשר צריך להמתין עשרים וחמש דקות לשיחת טלפון שתקושר עד שתקשר אותך מרכזנית.

   ציטוטים רבים ותובנות רבות כבשו אותי, זאת המוהלת אהבת ספר ואדם:“אם הוא באמת גנב אותו, קרא מוכר הספרים, אני בהחלט אסיר תודה. זה מוכיח את טענתי: לאנשים באמת אכפת מספרים טובים. אם עוזר השף מעריך ספרים טובים עד כדי כך, שהוא נאלץ לגנוב אותם, אז בעולם בשל לדמוקרטיה...”

כמה אקטואלי: 

 "לדעתי עתידו ואושרו של העולם תלויים במידה לא מבוטלת בידיהם של הספריות. אני תוהה על טעמם של מוכרי הספרים הגרמנים?”

מבין ומזדהה עם הסופר: 

 "כמה חסרי אונים כולנו כשאנו מבקשים לספר על המתחולל בתוכנו"

ספר כסגולה לאריכות ימים - הוא לא קרא ולא קורא את "המלך ליר" כי :"אם אהיה פעם חולה מאד אצטרך רק לומר לעצמי, 'אתה עדיין לא יכול למות; לא קראת את ליר' "

הוצאת זיקית 2013  עמ' 332 תירגום: מאנגלית: יהונתן דיין 

הפייסבוק  שלי:

   לקורא ב'צופן דה וינצ'י' וב'תופת' יסתבר שגם הידע של מרצה לאומנות יכול להועיל, שגם מומחה לאמנות שאת כל חייו הקדיש לעבר וליופי שבו בלבד, יכול לצאת מהניירות, הספרים, המוזיאונים ולהשתמש בכל הידע הזה כדי להציל ת'עולם. אני תמיד אהבתי את תולדות האמנות כהתעסקות במעט המרומם וללמוד היסטוריה דרך התמונות.  ככה, דרך היופי, והגירוי החזותי העשיר קל לי לזכור תאריכים, אירועים.

   כסיימתי ללמוד את הפרק בתולדות הרנסנס, הייתי יכולה לנסוע לפירנצה ולהדריך שם. עד כדי כך היכרתי את המקום. אבל החיים והילדים כבשו אותי לחלוטין בקיסמם, מידי פעם נהניתי להיזכר בציורים ובפסלים, והנה עבר זמן כה רב, עד כי היזנחתי את כל העניין של פירנצה.

   עכשיו, באמצע הקריאה בספר 'התופת' של דן בראון לפי דנטה, הכל מציף אותי מחדש, כל השיעורים הציורים, השלְמות, ההתפעלות, הארכיטקטורה, השינון בשמות יצירות, מיקומן, אפילו טיפות הדם שמפזר הסיפור לא מקלקלות לי ת'שורה.

   ובכן, לנגדון, המומחה לתולדות האומנות, מתרוצץ לא פחות ולא יותר מאשר בפירנצה ובאמצעים רוחניים מנסה להציל ת'ארציים. ה'תופת' 

הספר הוא מלאכת מחשבת של סיפור מתח הנוגע לאקטואליה אקולוגית בוערת, משולבת ביצירות אמנות סיפור הרקע מדלג מיצירה ליצירה. למי שמכיר מעט את החומר, יהיה אפילו העונג לנסות לנחש היכן, באיזו יצירה, יהיה גם הקליימקס של הסיפור. ממש חפש את המטמון רנסנסי שכזה

תענוג

מסכת המוות של דנטה אליגיירי, פאלאצו וקיו.

לורנצו דה מדיצ'י. פסל מאת אנדריאה דל ורוקיו

דוד, מכלאלנג'לו, (פרט

סימונטה (סימונה הקטנה) נראית בציורים של בוטיצ'לי 

 http://cafe.themarker.com/post/2979091/module/blog_post/?plasma=true

Sumptuous frescoes of the "Last Judgement" by 16th-century painter and best-selling author (Lives of the Most Eminent Painters, Sculptors, and Architects) Giorgio Vasari fill the cupola of Florence's cathedral.

גני בובולי

פירנצה

הקמפנילה די ג'וטו, מראה מכיפת הדואומו

 גיברטי שערי 'גן העדן' (פרט)  

  http://roma-firenze.co.il/duomo-firenze

הבית של דנטה.   פיאצה דלה סיניוריה

http://roma-firenze.co.il/duomo-firenze

יום אחד השארתי באחד הפוסטים של מיודענו אבו אלמוג, את התגובה הבאה:

            " אני אוהבת את הכתיבה שלך, אבל לפעמים אני הולכת בה לאיבוד "

• “ גם אני " ענה לי בתגובה

באיזה חוש סמוי שטרם הסברתי או תימללתי לעצמי היה ברור לי שמסתתר כאן משורר. נזכרתי שטליק המליץ על הספר רוח צפונית שכתב אבו אלמוג הוא הסופר גל אמיר, שלפתי אותו ( את הספר, כן? ) מערימת ההמתנה והתחלתי לקרוא. ובכן לא התבדיתי, כבר מאחד המשפטים הראשונים הייתה הבטחה:

" חשבתי אם יש מישהו באזור גוש דן רבתי שאני רוצה להיפרד ממנו, אין מישהו כזה, נכנסתי לאוטו ונסעתי "

הסב טקסט במשפט הפשוט הזה, התמצות האירוני של כל ההוויה של האיש בתוך המשפט הטריוויאלי, כבשה אותי וההבטחה במהלך קריאת הספר הלכה והתממשה עד שבסוף הספר הפתיע אותי חזון.

" היא (חנאן) בטח שמעה כל מילה מהשיחה שלי עם ליאוניד. לא היה לי איכפת, נהיה בחוץ סיפור גדול,  וגשם שמחכה שאכתוב עליו..."

התיאורים המינימליסטיים, מבטאים הכל, הסופר מתאר בהומור הסב טקסט הצעיר וגם האידישאי משהו, את ארץ ישראל העכשווית האותנטית שגיבוריה הם ערב רב של מוצאים דוברי עברית, עולים מחבר העמים, ערבים, החיים בכפיפה אחת ואת המוסיקה שמערבבת הכל:

"תחנת רדיו מקומית כנראה פיראטית, ששידרה רק שירים של אנשים ששם משפחתם פרץ"

ביקורת סמויה נוספת המתבלת כאב באירוניה : “ אדרי הוא האנדוקרינולוג שהרג את אמא שלי לפני די הרבה שנים. ומאז אני מחזיק ממנו. אז היה סתם אנדוקרינולוג בצפון, היום הוא מנהל מחלקה בבילינסון "

בימים האחרונים בעקבות פרשת שלי דדון, נזכרתי שוב בספר הזה המפזר סימנים לעתיד הנורא שטחו עינינו מראות, אבל כשאמרתי למעלה חזון, לא לאסון הזה כיוונתי, אינני רוצה להיות ספוילרית ולרמוז דבר מסוף הספר, למרות שגם בסיפור שלי דדון יש משום אזהרה לבאות.

מאז בתיה גור לא קראתי ספר מתח משובח ואיכותי, כמובן שאקרא עכשיו את כל ספריו של גל אמיר, ואני חשה גאווה מסויימת שזכיתי להכירו כאן בישראבלוג.

רוח צפונית התיאורים המינימליסטיים, מבטאים בהומור את ארץ ישראל העכשווית האותנטית