B.logi

   מבלי לפגוע בזכויות השמורות לקירשנבאום ובזוגיות המופלאה, את ירון לונדון יבל"א אני מקווה להמשיך לראות ולשמוע יום יום ובאותה השעה, הזוגיות המופלאה הזו הראתה איך אפשר לשמור על האישיות הייחודית של כל אחד ועדיין ליצור סינרגיה מתחדשת מידי יום. הם היו בשבילי נוחם מהמציאות ההזויה, תמיד הוסיפו פן אינטליגנטי, חידשו, המבט שלהם תמיד תפס את המרחק הנכון, הם איזנו עבורי את הבומבסטיות החדשותית תאבת הסנסציות ואת תאוות הריגושים הבלתי נדלית שלה.

   אני שבעתי מזה ובמקום להיסחף בזרם העכור של הריגוש המזויף, המתיש, העדפתי תמיד לשמוע אותם. את מעוז השפיות של התקשורת. אותם, ואת 'תיק תיקשורת'.

ירון לונדון, שהגיש במשך 13 שנה את התוכנית "לונדון את קירשנבאום", הגיב אמש (שישי) על מותו הפתאומי של עמיתו, העיתונאי מוטי קירשנבאום.

"אני לבד במובן הרחב של המלה", אמר לונדון לחדשות 10 בשיחת טלפון מיפן. "הוא היה אח חכם, מצחיק. ידענו לנהל את היחסים שבינינו כמו רוקמות תחרה, בזהירות-בזהירות, לא לדקור את האצבע, כי שנינו אנשים בעלי גאווה. והצלחנו בזה באופן מיוחד. הייתי אומר אפילו מפליא. זה לא יקרה עוד פעם"

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2738776?utm_content=%2Fnews%2FEducation%2F1.2738776&utm_medium=EMAIL&utm_campaign=1343224&utm_source=SMARTFOCUS&utm_term=20150926-02%3A09

   ירון לונדון האחד היחיד המיוחד, שמקריב את דמותו ללא כחל ושרק ושממנו למדנו אמת מהי, אינטליגנציה ותאוות ידע ושמחת חיים – אתה לא לבד, אחרי תום ימי האבל, אני רוצה להמשיך לראותך כל ערב בשש, ואני בטוחה שיש עוד רבים מספור כמוני. לסיכום כל תוכנית אפשר לשדר בדיחה מהמאגר הבלתי נדלה של קירשנבאום מתוכניות קודמות.

הנושא לפגישת הקבוצה של ה-21 ליולי נקבע שבועיים לפני. ( תקתקנו לאייפונים שהתאריך העברי רחוק מהם כמרחק מזרח ממערב והוא ממשיך להתרחק אבל זו כבר אופרה טראגית ואחרת ) עוד אני מתכוונת לשתף כאן בקטע האחרון שתרמתי לקבוצת הכתיבה והנה אני נפעמת מצירוף המקרים, התאריכים, כמה מתאים הקטע לתאריך העברי

אכן נפלאות דרכי

תפילה

   הדלקת נרות שבת לא היה חלק ממנהגי, זה לא היה ב'הארד דיסק' שלי

יום אחד נכנסה שכנה דתית לגור בסמוך אלי. היא לימדה אותי להדליק נרות, מתי, איך וגם לבקש. בתקווה רבה נהגתי כך מספר שנים , עד שבמסגרת 'תפילת ישראל', קורס שנתי בלימודי המחשבה היהודית, למדתי אצל ד"ר אריה דון.

   אריה דון הוא גם פילולוג, והסתבר לי שהמושג תפילה* בא מן השורש פ.ל.ל. שורש שמסתעף לא רק למושג לפלל, אלא גם למושג פלילי

   הבנתי שתפילה במושגי היהדות, איננה בקשה כמו שחשבתי עד כה, אלא הכאה על חטא, בקשת סליחה, ככה - על הצד הנכון, אפילו אם טעינו, ואפילו אם לא השגחנו בדבר - לאחר מכן הודיה.

   בהמשך, במסגרת שנתיים של לימודי מחשבת הרמב"ם, הבנתי שגישתו של הרמב"ם לאלוהים היא כפי שדון מתמצת בשפתו : ” אלוהים הוא לא כספומט "

   מכיון שהאימרה והמחשבה שמסתתרת מאחוריה התאימה לסתירה בהוויה הלוגית שלי בנושא ( כאילו מה, יש לו זמן לשמוע את כולם, ומה ? המלאכים מנהלים משרד בקשות ובכיינויות ? ) הפסקתי לבקש, אני משתדלת לא להתבכיין,  להודות על מה שיש

   מקווה למה שיהיה 

    מ פ ל ל ת,

   מקווה לטוב

פיקאסו

תפילה*

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A

A%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94#.D7.90.D7.98.D7.99.D7.9E.D7.95.D7.9C.D7.95.D7.92.D7

.99.D7.94_.D7.95.D7.9E.D7.94.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.AA.D7.A4.D7.99.D7.9C.D7.94

   המילה תרבות היא נגזרת של המילה הרבה, והרבה משתלב לי יפה עם אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת ומה פירוש אחרי רבים להטות אם לא דמוקרטיה ?

   מתוך הבילבול הזה שנקלענו אליו, בין דמוקרטיה תרבות ופוליטיקה וכל המלל מסביב נזכרתי בקורבן אחד של מילייה תרבותי, הוא לא היה מזרחי, אבל הוא היה ניצול שואה ובעל מבטא זר, כבד עד יומו האחרון. כשסיים את האולפן בתום שלושת חודשים שאחרי עלייתו ארצה, הוא כבר ידע עברית על בוריה, ונאם את נאום הסיכום בשם התלמידים בעברית צחה.

   אמש ישבה קבוצתנו אוהבת הסיפרות למשימה שייעדנו לעצמנו מראש – לקרוא סיפור מצחיק ולנבור בקרביו, דבורה בחרה את הסיפור 'אב נולד' קראה אותו בפנינו. תוך כדי, נחשפנו לגאוניותו של קישון, ליכולת שלו להיות אותנטי בכל עת. כשהוא מספר איך הוא סובל כאן בחוץ, כשהוא מקנא באישתו שלפחות עסוקה בללדת הוא נוגע בנימי נפשנו, אפילו שכתב את הסיפור על האב המצפה ללידת בכורו בתנאים פחות מודרניים מהיום.

   כששנא את העיתונאי שכתב על הגדי שנולד עם שני ראשים, ראינו איך הוא גייס את כל העולם לתחושותיו שנכנעו למתח שהוא שרוי בו ולחרדה שאחזה בו, כמשורר טוב המגייס את הטבע לתחושות הגיבור.

   בסיפור 'שמחת הגיל' גילינו כמה ידע מעמיק היה לו ואיך גייס אותו ברמזים סמויים לרבדי עומק מהתרבות שלנו - בני מעיו' התהפכו בו, והרי בני מעיו בתרבות היהודית ובתנכ – הם גם רמז לאברי הרביה, כמו שנאמר על צאצאים שיצאו ממעי אבותינו :  ומיציאו (וּמִיצִיאֵי) מֵעָיו שָׁם תנ"ך מנוקד - דברי הימים ב פרק לב

אחיו שמעיה ועזראל מללי גללי מעי נתנאל ויהודה נחמיה פרק יב

 'מסכת המרפסת הסגורה' הוא כאילו רק סיפור על דליפה של מי גשם, שותל קישון את תאריך פרובלמטי מההיסטוריה של ארץ ישראל, ומי שמכיראת הפרשנות, דפנה שלנו יידע למה הוא מרמז,

   הוא ועטף את הסיפורים בעטיפה מהודרת ומפתה של סבלי היומיום ובכישרון קומי וטיימינג יוצאים מן הכלל, קפקאי אך אוהב אדם, סלחני ומצחיק. אבל כמה רבדים יש לסיפוריו, החופר המטורף מתעלת בלאומילך? האין הוא רמז להיטלר שכולם רואים ולא מבינים או לא רוצים להבין?

   אז נזכרנו איך לא היה מקובל על המילייה התרבותי של אז, איך סבל מכך כל חייו אפילו שהיה נערץ על רוב הקוראים הכביכול לא תרבותיים של אותם ימים. קישון לא יצא למלחמות תרבות, אלא כבש את העולם בהליכה, הוא ביטא את סיבלו על ההדחה שלו מהמילייה הישראלי ההוא אבל בסוף חייו זכה להכרה. סבלנותו וסובלנותו משמשים לי נחמה, מייתרים בעיני את הכותרות המתלהמות בעניני תרבות כבייכול, שהרי אין זר יותר לתרבות במובן התרבותי של המילה, מהמושג ממלחמה.

ידיעות ספרים | 2014 | פרוזה מקור | 510 עמ'



 

 "קובץ בא בימים זה נכתב במשך יובלות שנים, על שפע ילדי והאמא שלהם, ליתר דיוק, כנגדם. זהו גם ספר קוסמופוליטי מעיקרו, שכן דומה כי בנושאים הקשורים לבית אין כל הבדל בין בתי-בציון לבין אלה של עמים פחות נבחרים. מלבד אולי העובדה שילדי ארצנו נוטים לקיים בבית משמעת חזקה יותר.   "יש הטוענים שכניעתם-מרצון של ההורים המקומיים לצאצאיהם היא תופעה חולנית למדי. כותב שורות אלה נמנה עם הטוענים האלה. אולם נשאלת השאלה, האם כה מפליא הוא שאנו מאוהבים ביוצאי חלצינו המופלאים, שהם אולי קצת חצופים ובלתי מנומסים, אולי אף מעט בלתי-מחונכים וגסי רוח, הקיצור הם בלתי-נסבלים לחלוטין, אבל הם בכל זאת הילדים שלנו, אם לא אכפת לכם."    זהו אינו רק קובץ סיפורונים על משפחה ישראלית אחת ועל אבא אחד שרוצה קצת שקט. זהו ספר שקוראים וצוחקים בקול, כשמבינים שהקומדיה האלוהית האמיתית מצויה כאן לידנו, בין כותלי הבית, בפרטי היומיום הפעוטים. זהו דו"ח מפורט ומדויק של חומרי הנפש המתאספים במרחב אחד קטן ומרכיבים חיים שלמים. ספר משפחתי הוא הספר העברי הנקרא ביותר בעולם אחרי כתבי הקודש. אפרים קישון כתב למעלה מ-50 ספרים בשפה העברית, שתורגמו ל-37 שפות. קישון מכר למעלה מ-45 מיליון עותקים מספריו ברחבי העולם ונחשב לסופר הישראלי המתורגם והנמכר ביותר.   מהדורה מחודשת זו רואה אור במלאת עשור למותו של אפרים קישון ז"ל

   לקראת הפסח כל עוד אני מנקה, מרססת, מסדרת, הייתי רוצה לבער עוד כמה דברים שמפריעים לי, שהחלטתי בזמנם להתעלם מהם, כי הם לא שווים את הדיסקוס עליהם, אבל הם לא נגמרים אפילו שאני מתעלמת מהם הם לא נעלמים, אז הנה כמה דברים כאלה, שהשליטה שלי בהם היא בשלט בלבד, אבל לפעמים אני רוצה לדעת מה קורה והם שוב חוזרים כמו המכה האחת עשרה :

   הייתי רוצה יותר אמת בתקשורת -

למה לשאול אותנו בכותרות ענק אם יהיה לנו סדר או לא כי האסטרואיד מתקרב, ורק באותיות הקטנות לצטט דברי המומחים שהאבטרואיד יעבור מריק 3 מרחקי ירח מאיתנו

   נמאס מגיוס תורות ואידיאולוגיות כקרדום לחפור בהן-

פחות פרשנות-מטעם עם אידיאולוגיות מגויסות מטעם, שנתפרות בתכים גסים למידות הזועק, (לא רוצה להביא דוגמאות כי לא רוצה לחזור עליהן) היה לנו מספיק.

   פחות פורנוגרפיה בתקשורת -

בתקופת טרום הבחירות לא היו הטרדות מיניות, ואחרי הבחירות הן תופסות שוב כותרות, אז מה הן עשו בין לבין, חיפשו במי לבחור ?

   להתרכז בעובדות -

אם אין מה לחדש לא צריך למלא את השעה אם אין מה לומר לא צריך – אפשר גם מוסיקה

   להוציא את המילה גזענות מהשיח הישראלי -

אז הוא אמר שחשבנו שמנשקי מזוזות הם מיעוט והתברר לנו שהם רוב, אז מה קרה ? התרבו מנשקי המזוזות בישראל ומישהו אמר את זה בקול ואז מישהו נעלב כאילו אמרו עליו דברים שלא נאמרו, ממתי ממתמטיקה עושים אידאולוגיה. כאילו מישהו אמר מוכרים יותר ויותר אתרוגים בישראל כל שנה, זה רק מתמטיקה.

מספיק לומר את המילה גזענות לשוא -

    מה הקשר בין גזענות לנאמר למעלה, קצת דיוק ליגנגוויסטי. 

גזענות זה מה שעשו לנו, לא מה שאנחנו 'משוחחים' בינינו לבין עצמנו

גזענות

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%96%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%AA

מה הקשר בין לומר הערבים יוצאים להצביע לבין הגזענות נגד השחורים באמריקה. אז מה קרה ? באמת לא היה כדאי לקום עם רוב ערבי כי אנחנו לא מצביעים בכלל כי לא יודעים במי להצביע (אוף שוב המתמטיקה הזו )

ובקשר לגזענות באמריקה – מלחמה עקובה מדם הייתה מלחמת האזרחים שם. הרבה דם לבן נשפך בשביל שיוויון הזכויות הזה, אז די להתבכיין, זמן לקחת אחריות.

   מרוב סובלנות והומניזם, עוד מעט ושכחתי שבאנו לבנות כאן מדינה יהודית. לא שיש לי משהו נגד סובלנות והומניזם, אבל מדינה יהודית זו לא מילה גסה

   מה זה עם הפרופסור המבולבל, שאמר דבר שטות ואיוולת שאיחלה ריקבון לבני אדם, למה להתווכח עם הדבר הזה, לא מגיע לו הפירסומת ולא הכותרות ולא ההתייחסות בכלל, ולא זיהום האויר הציבורי בחזרה על דבריו, אבל בהחלט רצוי למצות את הדין עימו, לא באותיות גדולות, סתם איפשהו במדור חוק ומשפט. כי ככה לא מדברים.

   אני בעד שיח תרבותי מכובד ומכבד -

 לא צריך לשסות אזרחי המדינה זה בזה כדי להשיג כותרות, היגיע הזמן לשים סוף לדבר הזה, מי שאמר אמר בדיוק את המילים שהוא אמר, כדי לדעת למה התכוון בדבריו, כדאי מאד לשאול אותו. למה הדבר דומה ? לריב בין בני זוג, כשהאחד אומר איזה דבר והאחר בטוח שהוא מתכוון לאמא שלו, והוא לא שואל אותו אם לזאת התכוון, כי מה שהם באמת אוהבים זה לריב, כי לא למדו אחרת.

שיחת הקיווי בין דפנה ל ב'החיים זה לא הכל'

- אנחנו כל הזמן רבים,

- אז בוא נדבר על משהו שאי ארםשר לריב

אז הם דיברו על קיווי,

- והוא אמר שהוא לא אוהב קיווי,

- אז היא אמרה או קי אז אתה אומר שאין לך מה לאכול כי אני לא מבשלת מספיק, אז תבשל אתה

- ומי ילך לעבודה ? אי אפשר להתפרנס ממה שאת מביאה

ו ... טוב שצילצלו בדלת, והנכנס שאל מה אתם עושים והם אמרו, סתם, דיברנו על קיווי

אמש בין אזעקות ופיצוצים עמומים באיזור השרון עברתי להתנחם במשחק וירטואוזי של ברזיל, ובכן - לא מצאתי את נחמה. לא די שאני משתיקה הטלויזיה כשהגרמנים שרים דויטשלנד איבר אלעס, ולמרות התחלה יפהפיה של הברזילאים בלי ניימאן וסילבה, תוך 32 דקות ספגו הברזילאים מהסנובים האלה חמישה גולים.

לא הייתי רוצה להיות ברזילאית היום, אבל גם גרמניה לא, מה זה ההבקעות האלה? 2:0 זה מספיק משפיל, למה הם המשיכו ככה להתעלל במארחים, שממילא לא היה להם נתון פתיחה בגלל נאיימר שסולק בצורה ברוטאלית,

ובכלל ברזיל ודויד לואיס שהכתרתי אותו כיפיוף המונדיאל, מה זה השיתוק הזה מול השער? הם שיחקו יפה ומהר, ומול השער כאילו התעוורו, מה זה צריך להיות?

טוב, חזרתי כרגע הביתה מסיבוב ההשכמה שלי, מה שנשאר לי להתנחם בו היא בשגרת האזעקות שהחלה זה עתה. פעם היינו אומרים 'אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל' מה שיש עכשיו זו בחירה בין סקנדל לסקנדל, או כמו שה- X שלי היה אומר: "זה כמו לבחור בין קדחת לחולירע" (כששאלו אותו אחרי שהתחתן אם היו נותנים לו לבחור עכשיו מה היה בוחר).

אבל בנישואין עוד אפשר היה לבחור, בשערוריה הכפולה הזו אפילו זכות בחירה איו לי

כוכב וג'נטלמן: בכל העולם משבחים את דויד לואיז מברזיל, שרץ לנחם את יריבו הקולומביאני חאמס רודריגס על ההפסד. לייק מכל הלב לגיבור המונדיאל!